מדיניות ההגליות ומטרותיה - מל"ב כ"ה |מני גל

מאת: מני גל התמונה PIXABAY ת.פרסום: 24/10/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

לנו היתה ברורה תמיד משמעותה האיומה של הגלות, ביחוד זו שליוותה את חורבן ממלכת יהודה, ירושלים והמקדש. אין ספק, שהתושבים ששרדו את המצור, המלחמה, הרעב ואת ההשפלה של התבוסה, עברו חוויות טראומטיות בשנים הראשונות לגלות, שהחלו במסע רגלי רב סבל מיהודה הכבושה אל הארצות שבמרחב האימפריה הבבלית. עם זאת, יש חשיבות בניסיון להבין את הצד השני, המנצח וכובש, ואת פעולות ההגליה שלו. קשה לקבל את ההנחה השטחית, שיצר הנקמה על המרידה הביא את הבבלים ליזום את ההגליות. מסתבר, שמעבר להחלשה של האוכלוסיה המקומית, שנועדה לצמצם את הסכנה בהתמרדות עתידית, היו מניעים נוספים למדיניות ההגליות.

נצטט מהערך `גלות בבל` בויקיפדיה:

... מעבר לדיכוי מרידה וטפלול של הפוליטיקה המקומית, ההגליות הבבליות נועדו בעיקר לסייע בבניה מחדש של אזורים חרבים בממלכה. אזורים שננטשו או נחרבו במלחמות הרבות שידעה הממלכה בתקופת ההגמוניה האשורית.

כדי לקדם את מפעלי השיקום של הממלכה, הסתיים כל מסע מלחמה לכיבוש ממלכה קטנה או עיר במהלך של הגליית אנשים בעלי ערך מעשי למטרה זו – בעלי מקצוע. כדי שבעלי מקצוע אלה יוכלו לתרום לטווח ארוך לשיקום הממלכה, הם הוגלו יחד עם משפחותיהם ובקבוצות הומוגניות... בתחום הצבאי, כמו מעצמות אחרות בעולם הקדום, לאחר מסע מלחמה מוצלח נענשו בכירי הצבא המובס שזוהו כבעלי נאמנות לאויבי הממלכה, אולם חלק ניכר מהחיילים ששרדו את הקרב ואמצעי הלחימה שלהם, גויסו לצבא הבבלי, לעיתים קרובות, ביחידות אורגניות.

לגולים מהסוג הזה (אנשי מקצוע וחיילים) לרוב לא נותרה ברירה, אלא להסכים לשרת את הבבלים. כדי לתמרץ אותם ולשלבם בטווח הארוך באימפריה, לאחר פרק זמן של שירות כזה ניתנו להם אדמות לחכירה והם יכלו להפוך לאזרחים חופשיים המחויבים במסגרת תשלום מיסים לעבודות שירות – הן בצבא והן בנושאי תשתית.

שיטת ניהול אימפריה זו הזרימה למוקדי הממלכה הבבלית עצמה אלפי זרים מממלכות אחרות. גם ללא הזרמת הגולים, היוותה בבל מיזוג של בבליים שורשיים עם קבוצות אתניות גדולות אחרות שנדדו במהלך האלף השני והראשון לפנה"ס לשטח הממלכה, כגון הכשדים והארמים שנדדו מצפון מסופוטמיה, סוריה המודרנית וערבים שנדדו מהמדבר הסורי וחצי האי ערב. למעשה, בתקופה הנאו-בבלית בה התקיימה גלות בבל היהודאית, שלטו בבבל מלכים כשדיים וארמיים ולא בבלים. אופייה זה של הממלכה אפשר מיזוג וקבלה טבעית יותר של גולים לממלכה.

בניגוד למדיניות המוזרה של דעא"ש, שבצד הניסיון להרוויח ממשאבי הנפט באזורים שנכבשו על ידיה, גרמו הכובשים להרס תשתיות כלכליות ולמידבור אזורי ספר מדבר – האימפריות האשורית, הבבלית, הפרסית והרומאית, כמו גם האיסלאם המאוחר הרבה יותר, עודדו פיתוח כלכלי באזורי הכיבוש שלהם. לאחר הטראומה הראשונית של ההגלייה, נתנו אלה פעמים רבות הזדמנות לגולים לבסס עצמם כלכלית, מה שאיפשר בהמשך לגבות מהם מיסים ולהעשיר את קופת הממלכה. כך, לדוגמה, התבססה יהדות בבל והגיעה לרווחה, שהיתה ברמה גבוהה יותר מזו שהיתה ליהודי ארץ ישראל באותה התקופה.