פניני פרשנות של מלבי"ם ישעיהו י"ב |מני גל

מאת: מני גל ציור יונה ארזי ת.פרסום: 11/11/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (המַלְבִּי"ם, גם המגיד מקמפן; י"ט באדר תקס"ט, 7 במרץ 1809 – א` בתשרי תר"מ, 18 בספטמבר 1879) היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה. בפרשנותו למקרא אפשר לגלות מבט חוקר על לשון התנ"ך ויצירתיות מחשבתית.

אוֹדְךָ יְהוָה, כִּי אָנַפְתָּ בִּי, יָשֹׁב אַפְּךָ, וּתְנַחֲמֵנִי.

השורש `א.נ.פ` קשור ב-`אף`, מילה המתארת כעס. יש במקרא מילים שוות המתארות כעס, וביניהן חרון, חֵמָה ואף. אין פלא, שכן, כמו שאצל האסקימואים יש מילים רבות לכל מיני מופעי שלג ותצורות שלג, כך אצלנו, שיצרנו לעצמנו אלוהים שכזה, שחרון אפו מאפיין אותו אולי יותר מכל תכונה אחרת. האם יש הבדל בין אף לכעס ולחֵמָה? עבור פרשן זו הזדמנות להפגין יצירתיות, וכך אומר מלבי"ם:

יש הבדל בין אף ובין חֵמָה. `חֵמָה` מציין נטירת הכעס והשנאה בלבו, ואף מציין הכעס החיצוני הנראה מן הפעולה או הדבור, שמראה לו שהוא כועס, ולפעמים יצוייר אף בלא חמה, אם בלבו אינו כועס עליו...

פירוש זה מתאים בהחלט לפסוק שלפנינו. אלוהים כעס, אך הוא הפסיק לכעוס ועבר למוֹד של נחמה. מלבי"ם עצמו מודע לכך, שלא בכל המופעים של המילה המבוססת על א.נ.פ פירוש זה מתאים.

וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה.

לא (ב)לבד שלא תפחדו בל תחלוף הישועה מכם, כי גם תשיגו מדי עת ישועות חדשות, כאילו נפתחו מעייני הישועה, הנובעים תמיד, ומתוספים כל עוד שיוסיפו לשאוב מהם, עד שהשואב מהם שואב בששון, כי יודע שלא יכלה המקור, ולא יכזבו מימיו. גם יש הבדל בין השואב והדולה, הדולה הוא מבארות עמוקים ויש בו טורח והשואב הוא בלי טורח, ובנמשל כי תשיגו ישועות בלי עמל וטורח.

מלבי"ם שואל עצמו מדוע נבחר הדימוי של מעיין דווקא, ויש לו הסבר יפה. המעיין נובע ברציפות. אין לטרוח בשאיבת המים ממנו, בניגוד לדלייה מבור עמוק, ואין לחשוש מהפסקת זרימת המים שלו. כך גם הישועה של עם ישראל תבוא בקלות, ותימשך ברציפות. אין ספק שדימוי זה מבוסס על משמעותם הסמלית של המים, ומעשיר משמעות זו.

וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא: הוֹדוּ לַיהוָה, קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו, הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ!

כמו שעלילה אצל בני אדם נבדלה מן פעולה ומעשה, במה שמורה על פעולה יוצאת מתכונה נפשית מוסרית, כן אצל ה` יורה על הנהגה מיוחדת, ונבדלת מן פעולה ומעשה, שמורים על פעולות טבעיות, ומן נפלאות שמורים שידוד הטבע, כי עלילות מורים הנהגה השגחית ששורשה מצד דרכיו, אשר כיוצא בהם אצל בני אדם, יצאו מתכונה נפשית, כמו רחמים וענוה וחנינה וחסד.

מלבי"ם מנסה להבחין בין `עלילות` ל`מעשים` או `פעולות`. למילה `עלילות` משמעות מיוחדת, לדעתו, המורה הן על יכולת ביצוע מעשים הנוגדים את הטבע, כמו ניסים, וגם על מניע מוסרי ונפשי עמוק וחיובי לאותן עלילות. כך יש להבין, לדעת מלבי"ם, את המילה `עלילות`, הן ביחס לאל והן ביחס לאדם.