מצרים בתקופת ישעיהו - ישעיהו י"ט| מני גל

מאת: מני גל התמונה ויקיפדיה ת.פרסום: 20/11/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

ישעיהו פעל במאה ה-8 לפנה"ס. נבואתו על מצרים בפרקנו יכולה להיות קשורה באירועים מדיניים בממלכה הדרומית בימיו, או נבואה המכוונת לעתידה של מצרים. גם אם זו נבואה לעתיד, הגיוני שהיא תהיה מושפעת מאירועי ההווה.

ישעיהו מתאר מצרים חלשה ופגיעה. האם זה היה מצבה במאה השמינית? הנה תקציר מהערך `היסטוריה של מצרים העתיקה בויקיפדיה`:

תקופת הביניים השלישית (של מצרים העתיקה) מתוארכת לשנים 1070–712 לפנה"ס, והיא כוללת את השושלות ה-21–25.

כבר בסוף תקופת השושלת ה-22 החל השלטון המרכזי בממלכה מתפורר. מצב זה נוצל על ידי שליטי העיר בובסטיס שבצפון להקמת שושלת מקבילה לשושלת ה-22, השושלת ה- 23 (817-730 לפנה"ס). פילוג זה התווסף על הפילוג הקיים בין הצפון לדרום מתקופת השושלת ה-21 ולמעשה בתקופה זו היו במצרים מלכים כמספר משפחות האצולה.

השושלת ה-24 הייתה שושלת קצרה בת שני פרעונים בלבד אשר התקיימה בשנים 727–715 לפנה"ס בצפון המדינה במצרים התחתונה.

במקביל לשושלת ה-24 שמלכה במצרים התחתונה, התקיימה במצרים העליונה השושלת ה-25, שושלת של מלכים אשר פלשו לאזור מנוביה. תקופה זו הייתה משופעת במלחמות פנים ארציות, כמו גם באיום מתמיד מצפון של ממלכת אשור. ואמנם, סופה של השושלת הגיע מאשור, אשר כבשה את האזור כולו והבריחה את שליטי השושלת חזרה לנוביה. זהו למעשה סוף תקופת שלטון המצרים במצרים ותחילת שלטון הזרים במדינה. אסרחדון האשורי משתלט על מצרים ב-671, ומרגע זה מלכי מצרים שולטים בחסות השלטון האשורי.

זמנו של ישעיהו מקביל לתהליך היחלשותה של ממלכת מצרים, ותחילת התמודדותה עם האיום האשורי. באותה תקופה מצרים אינה מאוחדת, אלא מפוצלת לכמה ממלכות, מה שנרמז בדברי ישעיהו:

וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם, וְנִלְחֲמוּ אִישׁ בְּאָחִיו וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ, עִיר בְּעִיר, מַמְלָכָה בְּמַמְלָכָה.

הנוכחות האשורית באזור, גם היא מופיעה בנבואת ישעיהו לעתיד:

בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה, וּבָא אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם, וּמִצְרַיִם בְּאַשּׁוּר, וְעָבְדוּ מִצְרַיִם אֶת אַשּׁוּר.

אבל, כמקובל בדברי הנביאים, טוען ישעיהו כי כל ההיסטוריה העולמית מוכתבת ונשלטת מלמעלה על ידי ה` שלנו. ה` הוא גם זה שיביא על מצרים בעתיד את אסונות הטבע הצפויים לה. בעקבות זה ילמדו המצרים להכיר את גדולת ה`, ובאותה אחרית ימים פנטסטית יעבדו הם, המצרים, את האל שלנו:

וְנוֹדַע יְהוָה לְמִצְרַיִם, וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה, וְנָדְרוּ נֵדֶר לַיהוָה, וְשִׁלֵּמוּ, וְנָגַף יְהוָה אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא, וְשָׁבוּ עַד יְהוָה, וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם.

ואם חשבנו שלעם ישראל לא יהיה חלק באותה אחרית ימים שבין שני הכוחות האזוריים הגדולים, טעינו:

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר, בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְהוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר: בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל.

ישעיהו מנבא שתי התרחשויות עתידיות, שלנו ידוע כי לא קרו. האחת – תקופת שלום ושגשוג בכל המרחב המזרח תיכוני, שבו יכירו כל העמים באלוהים שלנו. השניה – הפיכתנו למעצמה אזורית השווה בחשיבותה לאשור ולמצרים.

המציאות ההיסטורית, כידוע, לא תאמה את חזונו של ישעיהו. ממלכת יהודה נדרסה על ידי הכוחות הגדולים – המצרים, האשורים, ולבסוף הבבלים. אף אחת מהממלכות הגדולות של אזורנו לא סיגלה לעצמה את פולחן האל הפרטי שלנו.