להטוטי פרשנות - ישעיהו כ"ז |מני גל

מאת: מני גל התמונה canstockphoto ת.פרסום: 02/12/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרק כ"ז גדוש בביטויים לשוניים חידתיים למדי. אין פלא שעל כל ביטוי כזה ישנם מספר פירושים שונים מאד זה מזה. הנה כמה דוגמאות:

בַּיּוֹם הַהוּא כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ

מה זה `חֶמֶר`? בשירת האזינו (דברים ל"ב) מופיע הביטוי ` וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר`. זה, כמובן, אינו מסביר מה זה `חמר`, אבל קושר את המילה לכרם, לענסים וליין. נזכיר כאן גם את הקשר הסמנטי עם `חֵמָר` ועם `חמרמר`, המצביעים על צבע אדום. יתכן שיין חמר הוא יין אדום.

דרך אחרת להבין את `כרם חמר` היא כתוצאה של שגיאת כתיבה. על פי הסבר זה צריך היה להופיע בפסוק `כרם חֶמֶד`, כנאמר בספר עומס, בפרק ה`: כַּרְמֵי חֶמֶד נְטַעְתֶּם וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם. דרך פירוש זה מבוססת על האפשרות שהטקסט הועתק מעט ברשלנות, אפשרות ריאלית בהחלט. פירושים אלטרנטיביים אחרים מבוססים על העובדה, שהטקסטים הקדומים נכתבו ללא ניקוד, וכי היו שגיאות פרשנות, שנבעו מניקוד לא מתאים של הטקסט.

חֵמָה אֵין לִי. מִי יִתְּנֵנִי שָׁמִיר שַׁיִת בַּמִּלְחָמָה, אֶפְשְׂעָה בָהּ, אֲצִיתֶנָּה יָּחַד.

גם פירוש הרטום מודה, שהפסוק `סתום`, אבל הוא מתאמץ מאד להוציא איזו משמעות ברורה מצירוף המילים המוזר הזה, והנה הסברו: לאלוהים אין חמה, אין כעס על ישראל, אז הוא מתפלל שאויבי העם שיגיעו לכרם, יהיו שמיר ושית, כלומר אויב שניתן לגבור עליו, ואז אלוהים יוכל לפסוע (אפשעה) בכרם ולהצית את העשבים השוטים האלה. לא נשמע משכנע? לא במיוחד...

בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה, הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים.

`בסאסאה` – מילה לא מוכרת. במבנה ובצליליה היא מזכירה את הפועל `טאטא`. על פי רמז זה ניתן לפרש את הפסוק כך: אלוהים יטאטא וישלח את העם לגלות בגלל ריבו עמו. `הגה` = `הוגה`, כלומר הסיר מהדרך – מקבילה לשילוח לגלות. הזה אותו האלוהים, שהתוודה קודם לכן שחמה אין לו? רוחו הקשה מטאטאת את העם לגלות כמו סופה ביום קיץ לוהט. המילה `בסאסאה`, יש אפשרות נוספת לפרשה, על פי הקרבה הצלילית למילה `סאה`, שהיא יחידת מידה. מכאן האפשרות להסביר את הרישא של הפסוק כריב בין אלוהים לעמו, שבצדק (המבוסס על יחידת המידה סאה – העם הגדיש את הסאה...) שילח את העם לגלות.

ואחרי התיאורים הגרפיים של חטאי העבודה הזרה, החורבן והגלות, מופיעים במפתיע הפסוקים המסיימים:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט יְהוָה מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם, וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

אלוהים יחבוט וילקט את בני ישראל המפוזרים על פני כל המרחב, אולי כמו זיתים. אחד אחד ייאספו על ידי האל.

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם.

מתברר ש`היום ההוא` לא יהיה יום הדין ועשיית המשפט של אלוהים בעמו, אלא הרבה אחרי כן, כשאלוהים יינחם על פגיעתו בעם הבחירה, יוציא את השופר הגדול, יתקע בו, ויביא את כל הנידחים, הלא הם בני העם הגולים, לארץ ישראל, להשתחוות ליהוה בהר הקודש.