מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה - ישעיהו כ"ט | עופר בורין

מאת: עופר בורין התמונה pixabay ת.פרסום: 04/12/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בפרק הזה מתאר ישעיהו מהלך של פגיעה בירושלים, הצלה וחוסר יכולת של העם להבין את מהות ההצלה.
נראה שהרקע ההיסטורי הוא ההצלה של ירושלים ממצור סנחריב מלך אשור על ירושלים. קראנו בספר מלכים ב` על פלישת אשור ליהודה וחיסול של ערי יהודה לבד מירושלים שלא נפלה בידי אשור. המלך הוא חזקיהו שנחשב למלך טוב ומאמין. בפועל, מיד כשמת, בנו חזר והטמיע עבודה זרה קשה ביהודה.
ולישעיהו יש הסבר מרתק לכך. הסבר שלדעתי רלוונטי גם למלך יאשיהו שגם היה צדיק גדול אבל אחריו כבר חרבה ירושלים לחלוטין ע"י נבוכדנצאר מלך בבל.
=====
ליבת הנבואה של ישעיהו היא תיאור המצב שבו שרויים אנשי ירושלים אחרי ההצלה, כאשר אינם מצליחים להבין את מהותה:

יא וַתְּהִ֨י לָכֶ֜ם חָז֣וּת הַכֹּ֗ל כְּדִבְרֵי֮ הַסֵּ֣פֶר הֶֽחָתוּם֒ אֲשֶֽׁר־יִתְּנ֣וּ אֹת֗וֹ אֶל־יוֹדֵ֥עַ ֯הַסֵּפֶר לֵאמֹ֖ר קְרָ֣א נָא־זֶ֑ה וְאָמַר֙ לֹ֣א אוּכַ֔ל כִּ֥י חָת֖וּם הֽוּא

את `חזות הכל` הם רואים במה שכתוב בספר– כלומר מה שכתוב בספר הוא כל מה שנדרש לדעת. אבל הספר חתום. אף אחד לא באמת מבין מה כתוב בו. אי אפשר לעשות בו שום שינוי. וכשפונים לחכמים, `יודעי ספר`, אז הם, מאחר וגם הם לא מבינים דבר, מתרצים ואומרים – אין לגעת ואין לעשות שינוי. למה? כי הוא חתום.

יב וְנִתַּ֣ן הַסֵּ֗פֶר עַל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יָדַ֥ע סֵ֛פֶר לֵאמֹ֖ר קְרָ֣א נָא־זֶ֑ה וְאָמַ֕ר לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי סֵֽפֶר

גם אנשים שלא נחשבים ל`יודעי ספר` אינם מנסים להבין מה קורה. להם יש תירוץ נפלא – אני לא יודע לקרוא `לא ידעתי ספר`.
בקצור – כולם סוג של מטומטמים.

יג וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י יַעַן כִּ֤י נִגַּשׁ֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בְּפִ֤יו וּבִשְׂפָתָיו֙ כִּבְּד֔וּנִי וְלִבּ֖וֹ רִחַ֣ק מִמֶּ֑נִּי וַתְּהִ֤י יִרְאָתָם֙ אֹתִ֔י מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה

והנביא מוסיף – אתם מלאים בעבודת אלוהים בפה ובשפתיים אבל לא בלב. חשוב כאן לזכור שאת החוכמה וההבנה מקובל לשייך בתנ"ך ללב. כמו `חוכמת לב` שקבל שלמה המלך.
כל זה אין לכל המאמינים המטומטמים מלמעלה. כולם יראים את יהוה כ`מצוות אנשים מלומדה` – כלומר מהשפה לחוץ, כלאחר יד, מבלי לחשוב על מהות הדברים, מתוך איזה לחץ חברתי של קפדנות יתר שאין מאחוריה דבר.

יד לָכֵ֗ן הִנְנִ֥י יוֹסִ֛ף לְהַפְלִ֥יא אֶת־הָֽעָם־הַזֶּ֖ה הַפְלֵ֣א וָפֶ֑לֶא וְאָֽבְדָה֙ חָכְמַ֣ת חֲכָמָ֔יו וּבִינַ֥ת נְבֹנָ֖יו תִּסְתַּתָּֽר

וכאשר אלה פני הדברים, כל דבר שקורה בעולם נחשב לפלא. עולם של אנשים חסרי חכמה וחסרי בינה שכל מה שקורה בעולם נראה להם כנס. כמו `פלא פלאים`.

טו ה֛וֹי הַמַּעֲמִיקִ֥ים מֵֽיהוָ֖ה לַסְתִּ֣ר עֵצָ֑ה וְהָיָ֤ה בְמַחְשָׁךְ֙ מַֽעֲשֵׂיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י רֹאֵ֖נוּ וּמִ֥י יוֹדְעֵֽנוּ

פינה `חמה בלב` שומר הנביא לאלה החוטאים בסתר שחושבים שמעשיהם הנלוזים לא נקלטים ע"י יהוה. כל הגנבים בסתר שכיפה לראשיהם באור יום, הם הגרועים שבאנשים.

בסוף הפרק, כהרגלו, חוזר הנביא על המוטו שלו – הכל יסתדר באחרית הימים כשיהוה יחליט לתת לעם ישראל את היכולת לראות את הטוב:

כד וְיָדְע֥וּ תֹֽעֵי־ר֖וּחַ בִּינָ֑ה וְרוֹגְנִ֖ים יִלְמְדוּ־לֶֽקַח
=====.
אני רוצה להתעכב על המשפט: "מצוות אנשים מלומדה".
חשבתי על דברים שאני עושה כלאחר יד, `על אוטומט`. הסתבר לי שיש הרבה כאלה בחיי היומיום שלי:
- אני אוכל לעתים מבלי לשים לב למה שאני אוכל. מין בליסה שבסופה לעתים אני מרגיש כאילו הייתי מנותק תודעתית מעצמי ומהעולם בזמן האכילה.
- אני נוהג ברכב לעתים `על אוטומט`. קורה לי שאני מסיים נהיגה ולא מסוגל לזכור את הדרך שעברתי. כאילו מחשבותיי היו במקום אחר בזמן שהייתי אמור להיות מרוכז בנהיגה זהירה ומונעת.
- אני לעתים אומר `שלום` לאנשים כדרך של טכס חסר משמעות, מבלי אפילו להסתכל ולראות אותם באמת, ולתת את חלקיק השנייה של מבט ההכרה.
- ויש עוד דוגמאות רבות ....
-
ואז נדדו מחשבותיי לסדר הפסח, לטכסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לטכסי יום הזיכרון לחללי צה"ל ולטכסי יום העצמאות.
אני מרגיש, שהטכסים הפכו ל`מצוות אנשים מלומדה".
נאמרים דברים יפים, נשגבים, מלאי פאתוס אבל איכשהו הם מתפוגגים מיד כשהם נאמרים. לא נשאר מהם דבר ממשי.
האם מישהו מניצולי השואה שעד יום הזיכרון חי בעוני מצבו ישתנה בין הטכסים?
האם זיכרון חללי צה"ל ומערכות ישראל יביא למאמץ אמיתי לקדום הסדר כדי להקטין את כמות הסבל והדמעות?
האם מטכס יום העצמאות תצא בשורה של חיזוק העם או נמשיך להיגרר אחרי מנהיגינו הציניים המפרידים בינינו באמצעות שנאה כדי לזכות בקולות ולשרוד?

הטכסים הופכים למשוכללים ומהוקצעים משנה לשנה. מופעים מרהבי עין.
מצוות טכסים מלומדה.

וזה לא טוב.