אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם וְהָיָ֤ה הֶֽעָקֹב֙ לְמִישׁ֔וֹר - ישעיהו מ' | עופר בורין

מאת: עופר בורין, עיבוד תמונה יונה ארזי ת.פרסום: 18/12/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הפרק הזה שונה מכל שלושים ותשעת הפרקים בספר ישעיהו שקדמו לו.
יש כאן פניה לעידוד עם ישראל הנמצא במשבר עמוק.
אין ציון מפורש של מועד הנבואה. רוב הפרשנים משייכים אותה לתקופת גלות בבל, כנראה לאחר התמוטטות האימפריה הבבלית ועליית האימפריה הפרסית. כורש מלך פרס נותן את הצהרת "כורש" ומאפשר ליהודים לחזור לירושלים.
כנראה שהיה צריך נביא שיעודד את העם לצאת מהגלות ולעלות לירושלים.
שאלה: למה זה היה קשה? הרי לכאורה יש כאן הזדמנות נפלאה.
התשובה לדעתי פשוטה: שינוי הוא תמיד קשה. אנשים, כמו גופים אחרים בטבע, מעדיפים את השגרה והמוכר על השינוי (זוכרים את "סיר הבשר"?).
בנוסף – איימי העצמאות שהסתיימה בחורבן טבועים עמוק בזיכרון של העם.
אני מניח שהיו ויכוחים פנימיים קשים בקרב הגולים האם לממש את הזכות שנותנת הצהרת "כורש" ולחזור לירושלים, במה שלימים ייקרא "שיבת ציון", או להגיד תודה רבה ולהישאר בגולה.
----------
הנביא ישעיהו, שכנראה אינו אותו איש של 39 הפרקים הקודמים, מנסה להפיח רוח התומכת בשינוי בקרב העם.
לחולל שינוי זו משימה מנהיגותית מהמעלה הראשונה.
----------
אני חושב שהנבואה בפרק הזה יכולה להתאים לעם ישראל בתקופות רבות בהיסטוריה שלו, ויכולה גם להתאים לכל אדם בכל עת למול מלחמת ההישרדות היומיומית של כל אחד מאתנו.
----------
הנביא פותח במשפט קצר:

א נַחֲמ֥וּ נַחֲמ֖וּ עַמִּ֑י יֹאמַ֖ר אֱלֹהֵיכֶֽם

אם אלוהיכם היה מדבר אליכם ישירות, היה אומר לכם: אתם העם שלי (פנייה מאוד אישית ואינטימית) ובבקשה תתעודדו (אחרי כל הסבל שהעברתי אתכם בו, הגיע הזמן להתעודד).
מדוע החזרה על `נחמו` פעמיים – אני מציע לחשוב על זה כפנייה אל הרגש של העם. פנייה רכה: אחת לראש ואחת ללב. אני ממש יכול לשמוע סוג של בקשה אלוהית שהעם לא יאבד את האמונה בו.

ב דַּבְּר֞וּ עַל־לֵ֤ב יְרֽוּשָׁלִַ֔ם וְקִרְא֣וּ אֵלֶ֔יהָ כִּ֤י מָֽלְאָה֙ צְבָאָ֔הּ כִּ֥י נִרְצָ֖ה עֲוֹנָ֑הּ כִּ֤י לָקְחָה֙ מִיַּ֣ד יְהוָ֔ה כִּפְלַ֖יִם בְּכָל־חַטֹּאתֶֽיהָ

יהוה גם היה אומר לכם לבוא ולדבר אל לב ירושלים. הוא מתייחס לירושלים כאילו יש לה לב שצריך לדבר אליו כדי שישוב לחיות. כדי שיתעורר מאיזו תרדמת. הנביא מעודד את העם לדבר ולקוות לשוב לירושלים. היא לא מתה, אומר הנביא. היא רק נחרבה ונכנסה ל"תרדמת". היא תתעורר יום אחד ותקוותכם ותפילותיכם יעזרו.

ג ק֣וֹל קוֹרֵ֔א בַּמִּדְבָּ֕ר פַּנּ֖וּ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֑ה יַשְּׁרוּ֙ בָּעֲרָבָ֔ה מְסִלָּ֖ה לֵאלֹהֵֽינוּ

גם במדבר, כלומר כאשר אתם בגלות, תמשיכו לקרוא ליהוה. התפילה והקריאה תסלול את דרכו אליכם בחזרה.

ד כָּל־גֶּיא֙ יִנָּשֵׂ֔א וְכָל־הַ֥ר וְגִבְעָ֖ה יִשְׁפָּ֑לוּ וְהָיָ֤ה הֶֽעָקֹב֙ לְמִישׁ֔וֹר וְהָרְכָסִ֖ים לְבִקְעָֽה

כל המכשולים לא יעמדו בפני חזרת יהוה לעמו ולמעשה חזרת העם מהגלות לעצמאות בירושלים. ההרים והגבעות יתכופפו והעקום (עקוב) יהפוך לישר (מישור).
הביטוי " וְהָיָ֤ה הֶֽעָקֹב֙ לְמִישׁ֔וֹר" שימש את ש"י עגנון לשם ספרו הנודע בשם זה.

ה וְנִגְלָ֖ה כְּב֣וֹד יְהוָ֑ה וְרָא֤וּ כָל־בָּשָׂר֙ יַחְדָּ֔ו כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר

וכשזה יקרה יראו כל החיים (ביחד, כולם) את כבוד יהוה ואת כוחו.
מעניין – גודלו וכבודו של יהוה תלויים ביחסו של העם אליו.
-----
כאן מתחיל הנביא להלל את כוחו של יהוה:

ז יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל צִ֔יץ כִּ֛י ר֥וּחַ יְהוָ֖ה נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם ׃ ח יָבֵ֥שׁ חָצִ֖יר נָ֣בֵֽל צִ֑יץ וּדְבַר־אֱלֹהֵ֖ינוּ יָק֥וּם לְעוֹלָֽם

בני האדם הם כמו חציר יבש ומי שיכול להפיח בהם חיים הוא יהוה. יהוה נצחי ואינו יבש לעולם.
הביטוי " אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם" שימש את המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, בשירו הנודע בשם זה, שם הוא מאשר, שאכן חציר העם (בגלות) וקורא לו לפעולה ציונית:
-----

אָכֵן חָצִיר הָעָם / חיים נחמן ביאליק

אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ,
אָכֵן חָלָל הָעָם, חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ;
אֲשֶׁר יִרְעַם קוֹל אֵל גַּם-מִפֹּה גַּם-מִשָּׁם –
וְלֹא-נָע וְלֹא-זָע וְלֹא-חָרַד הָעָם.
וְלֹא-קָם כָּאֲרִי וְלֹא-נֵעוֹר כַּכְּפִיר,
וְלֹא-חָרַד לַקּוֹל גַּם אִישׁ אֶחָד מֵעִיר.
וְלֹא-רָעַד בַּגִּיל יַחַד לֵב כָּל-הָעָם
מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל וּמִיָּם וְעַד-יָם,
בְּהִתְוַדַּע אֵלָיו בָּנָיו, זֶרַע אֵל חָי,
אֲשֶׁר בָּאוּ מֵרָחוֹק אֶל-קוֹל אֲדֹנָי.
גַּם-לֹא פָשַׁט הַיָּד, גַּם-לֹא שָׁאַל לִשְׁלוֹם
כָּל-הַקּוֹרְאִים בִּשְׁמוֹ בֶּאֱמוּנָה וּבְתֹם.
וּבִשְׁאוֹן עַם אֱוִיל סְבִיב אֱלִילֵי הַפָּז
נֶחְבָּא קוֹל אֱלֹהִים, נִבְלַע רַעֲמוֹ הָעָז.
וּבְלֵב נָבָל וָרָע, וּבִכְלִמּוֹת וָרֹק
יִבֶז דְּבַר אֲדֹנָי, יִפְרָעֵהוּ לִצְחוֹק.

אָכֵן נָבַל הָעָם, מָלֵא נִקְלֶה וָרוֹשׁ,
כֻּלּוֹ רָקָב וּמְסוֹס מִכַּף רֶגֶל עַד-רֹאשׁ!
שֶׁלֹּא הֵקִים מִקִּרְבּוֹ בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב
רַב פְּעָלִים, אִישׁ חַי, אֲשֶׁר יִפְעַם בּוֹ לֵב,
וּבַלֵּב יִבְעַר זִיק, זִיק מַרְתִּיחַ הַדָּם,
וּבָרֹאשׁ יִגַּהּ שְׁבִיב מֵאִיר דֶּרֶךְ הָעָם;

אֲשֶׁר יֵקַר לוֹ שֵׁם כָּל-הַגּוֹי וֵאלֹהָיו
גַּם מֵהוֹן וּמִפָּז – מֵאֱלִילֵי הַשָּׁוְא;
אֲשֶׁר מְעַט מַשָּׂא-לֵב, הַרְבֵּה אֱמֶת, עֱזוּז,
שִׂנְאָה עַזָּה לִמְנָת חַיֵּי עַבְדוּת וָבוּז,
חֶמְלָה גְדוֹלָה כַיָּם, רַחֲמִים רַבִּים כִּגְדֹל
שֶׁבֶר עַמּוֹ הָאֻמְלָל וּכְכֹבֶד הָעֹל –
כָּל-זֶה יֶהֱמֶה בַלֵּב, יֶהֱמֶה יֶחְמַר כַּיָּם,
כָּל-זֶה יִבְעַר כָּאֵשׁ, יִבְעַר יַצִּית הַדָּם,
כָּל-זֶה יִרְעַם כַּהֵד תָּמִיד יוֹמָם וָלֵיל:
“קוּם עֲבֹד, קוּם עֲשֵׂה, כִּי עִמָּנוּ יַד-אֵל!”

אָכֵן אֹבֵד הָעָם, שֹׁאֵף חֶרְפָּה וָרֹק,
אֵין לְמַעֲשָׂיו יְסוֹד וּלְפָעֳלוֹ אֵין חֹק.
אַלְפֵי שְׁנוֹת חַיֵּי נְדֹד, גָּלוּת גְּדוֹלָה מִנְּשׂא,
הִתְעוּ אָחוֹר הַלֵּב, אָבְדָה עֵצָה מִגּוֹי.
לִמֻּד שֵׁבֶט וָשׁוֹט – הַאִם יָחוּשׁ כְּאֵב
חֶרְפַּת נֶפֶשׁ בַּצָּר מִלְּבַד מְדוּשַׁת הַגֵּו?
אוֹ אִם-יוּכַל דְּאֹג מִלְּבַד דַּאֲגַת הַיּוֹם
עַם מִתְגַּלְגֵּל בְּגֵיא גָלוּת חֲשֵׁכָה כַתְּהֹם?
לָשֵׂאת נַפְשׁוֹ לַיּוֹם וּלְהִתְנַבּוֹת לְאוֹר,
לִנְטוֹת קַוּוֹ לַקֵּץ, צַוֹּת דָּבָר לַדּוֹר?
הוּא לֹא יִיקַץ אִם-לֹא יְעִירֶנּוּ הַשּׁוֹט.
הוּא לֹא יָקוּם אִם-לֹא יְקִימֶנוּ הַשֹּׁד.
עָלֶה נֹבֵל מֵעֵץ, אֵזוֹב עֹלֶה בַגָּל,
גֶּפֶן בֹּקֵק, צִיץ מָק – הַיְחַיֶּנּוּ הַטָּל?
גַּם-בִּתְקֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵׂא הַנֵּס –
הֲיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?
-----

וכך ממשיך הנביא ומפליג בשבחיו לאלוהים ומעלה על נס את בריאת העולם בידי אלוהים.
----------
ובסוף הפרק מבטיח הנביא:

כט נֹתֵ֥ן לַיָּעֵ֖ף כֹּ֑חַ וּלְאֵ֥ין אוֹנִ֖ים עָצְמָ֥ה יַרְבֶּֽה ׃ ל וְיִֽעֲפ֥וּ נְעָרִ֖ים וְיִגָ֑עוּ וּבַחוּרִ֖ים כָּשׁ֥וֹל יִכָּשֵֽׁלוּ ׃ לא וְקוֹיֵ֤ יְהוָה֙ יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֔חַ יַעֲל֥וּ אֵ֖בֶר כַּנְּשָׁרִ֑ים יָר֨וּצוּ֙ וְלֹ֣א יִיגָ֔עוּ יֵלְכ֖וּ וְלֹ֥א יִיעָֽפוּ

לעתים ניתן לעייף כוח ולחלש און, אבל רק אלה שהם "קווים ליהוה" יוכלו כל פעם שהם מתעייפים לשאוב כוח חדש מעצם היותם "קווים".
ומה פירוש "קווים ליהוה"?
המאמינים יאמרו – מקווים להופעתו של יהוה.
ומה יאמרו אלה שאין אמונה באלוהים בליבם (כמו עבדכם הנאמן)?
התשובה קלה – בעצם תמצית הדרישה האלוהית היא מוסר "טוב" המבוסס על משפט וצדק.
אם כך – מדוע צריך לחזור לירושלים? אפשר לקיים משפט וצדק גם בבבל או בברלין או בניו-זילנד.
אני חושב שכאן בדיוק טמונה מהות העם היהודי. יש לנו תפקיד על הכדור – לקיים חברה צודקת.
כדי לקיים חברה צודקת צריך שתהייה לעם ישראל עצמאות שבה הוא יכול להחליט עבור עצמו את סדרי החברה.
חברה לא יכולה להיות וירטואלית או פרזיטית. היא צריכה מקום שיהיה שלה והיא צריכה לקיים את עצמה ולהתמודד עם הקושי הקיומי.
סביב המקום והקושי היא צריכה לבנות מערכות חינוך, משפט, כלכלה וערבות הדדית כאלה שהיא תוכל לממש את ייעודה.
הייעוד שלנו, אם נרצה ואם לאו, הוא להיות "לאור גויים". לא להתנשא מעליהם, לא לחשוב שאנחנו "עם סגולה", לא להתפלל ליהוה ולמלא את המצוות כ"מצוות אנשים מלומדה", אלא לקיים חברה צודקת וצנועה שאחרים יוכלו ללמוד ממנה וביחד להביא לעולם "טוב יותר".
את המקום קבע עבורנו אבי האומה – אברהם.
את עקרונות ההתנהלות של החברה הזו קבע משה בתורתו – "צדק צדק תרדוף".
עוזר לנו בתמצות העקרונות רבי עקיבא – "ואהבת לרעך כמוך".
אז אני אסתפק בזה.
אני חושב שלכך כיוון גם חוזה המדינה הרצל, שלמרות שלא היה איש מאמין, כתב את "אלטנוילנד" כמופת למדינה המקיימת חברת משפט וצדק.
----------
ישעיהו כתב לעם בגלות - "נחמו נחמו עמי".
הרצל כתב טען בגלות – "אם תרצו – אין זו אגדה".
כל כך דומה וכל כך שונה.
ולכל הטוענים ל"תורתם אומנותם" – ישעיהו לא אתכם וגם ביאליק לא אתכם וגם הרצל לא אתכם.