אַל־תִּירָא֙ - ישעיהו מ"ג | עופר בורין

מאת: עופר בורין, התמונה canstockphoto ת.פרסום: 24/12/19
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרק "אל תירא"
----------
תמיד כששמעתי את השיר "אל תירא ישראל אל תירא, כי גור אריה הלוא אתה" חשבתי שהכוונה היא שאל לנו לפחד מאויבים.
בפרק הזה הבנתי, שישעיהו התכוון לומר:
עם ישראל - אל תפחדו מהאחד המיוחד שאוהב אתכם.
----------
יושב העם בגלות אחרי תבוסה נוראית וחורבן בידי עובדי אלילים.
הנביא הסביר להם שכל הצרות שהגיעו אליהם הם בגלל מעשיהם שלהם ויהוה הוא המעניש אותם.
ועכשיו, הוא מנסה, בטכניקות שונות (עליהן כתבתי בפרקים הקודמים) לעודד את רוחם לקראת איזו גאולה פלאית.
אבל העם מפחד.
ואז אומר הנביא:

א וְעַתָּ֞ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ בֹּרַאֲךָ֣ יַעֲקֹ֔ב וְיֹצֶרְךָ֖ יִשְׂרָאֵ֑ל אַל־תִּירָא֙ כִּ֣י גְאַלְתִּ֔יךָ קָרָ֥אתִי בְשִׁמְךָ֖ לִי־אָֽתָּה

אז אפשר לפרש זאת כאמירה של "אל תירא מהאויבים" או "אל תדאג יהיה בסדר".
אבל אני רואה בפנייה הזו, כפי שהפנייה לפני מספר פרקים הייתה של בעל מכה המבקש לחזור לאישה המוכה, פנייה של אב המבקש להחזיר אליו את בנו, לאחר שהכה בו קשות.
אל תפחד ממני בן, אני עשיתי אותך ואני נתתי לך את שמך. אתה שלי ואני אעזור לך. אל תפחד ממני. בוא, תן יד ונתקדם לשלב הבא.
ומה השלב הבא?
אפשר לקרוא בפרק, אבל הינה התמצית:
1. אני אעבירך בשלום בים ובמים סוערים.
2. אני אעבירך בשלום באש.
3. אני אקבץ אותך מכל הגלויות.
4. אתה יקר לי ואני אוהב אותך ולכן אתה תהייה מעל כל העמים האחרים (הבנים האחרים שלי).

ד מֵאֲשֶׁ֨ר יָקַ֧רְתָּ בְעֵינַ֛י נִכְבַּ֖דְתָּ וַאֲנִ֣י אֲהַבְתִּ֑יךָ וְאֶתֵּ֤ן אָדָם֙ תַּחְתֶּ֔יךָ וּלְאֻמִּ֖ים תַּ֥חַת נַפְשֶֽׁךָ

הפסוק הזה הוא המסוכן מכולם – אני אוהב אותך עם ישראל. כהוכחה לאהבתי אשים את האנשים והלאומים האחרים תחתיך.
זה מקור אי ההבנה שבמושג "לאור גויים" שהפך לתורת גזע ממש בעם ישראל, כאילו יש בנו איזו עליונות גנטית.
המושג שעבר מ"משימה" ל"שם תואר".
מסתבר שלא – כל זה הוא בסך הכל ניסיון להחזיר את עם ישראל המובס להאמין בגאולתו, להאמין בעצמו, להאמין באלוהיו שהכזיב.
במצב דברים שכזה – מעמיד הנביא תמונת עולם הפוכה. רק במצב הזה, שבו עם ישראל חלש, מובס וגלותי, מותר לחשוב כך. רק לטובת הצורך להתמודד עם מציאות קשה מצד העולם היומיומי ומצד ה"אהבה" המוזרה של יהוה האבא.
----------
אחרי כל זה מפליג הנביא בשבחי יהוה:

י אַתֶּ֤ם עֵדַי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְעַבְדִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בָּחָ֑רְתִּי לְמַ֣עַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִ֨ינוּ לִ֤י וְתָבִ֨ינוּ֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה֔וּא לְפָנַי֙ לֹא־נ֣וֹצַר אֵ֔ל וְאַחֲרַ֖י לֹ֥א יִהְיֶֽה

תבין בני, אומר הנביא בשם יהוה, אתה הוא העד שלי. אתה העד שלי בפני כל העולם, שלא היה קיים אלהים לפני ולא יהיה אלהים אחרי. אני ההתחלה ואני הסוף. ואני ואני ואני:

כה אָנֹכִ֨י אָנֹכִ֥י ה֛וּא מֹחֶ֥ה פְשָׁעֶ֖יךָ לְמַעֲנִ֑י וְחַטֹּאתֶ֖יךָ לֹ֥א אֶזְכֹּֽר

מוזר מאוד – יהוה צריך עדים בעולם הזה לכוחו וייחודיותו?
ברור שיהוה לא צריך דבר.
אז מי צריך כאן משהו? לי זה ברור – העם צריך חיזוק, כי העם מפחד מהאבא שנפל עליו ורק לאחרונה הביא עליו חורבן גדול.
----------
אוקיי, אומר העם לנביא.
אתה אומר לנו לא לפחד מיהוה כי הוא אוהב אותנו.
אנחנו החזרנו לו אהבה. העלינו עולות, והקטרנו קטורת, והתפללנו לעזרתו ושמנו בו מבטחינו – מה עשינו לא טוב שמגיע לנו כל הגולה הזו?
ועונה הנביא:

כב וְלֹא־אֹתִ֥י קָרָ֖אתָ יַֽעֲקֹ֑ב כִּֽי־יָגַ֥עְתָּ בִּ֖י יִשְׂרָאֵֽל ׃ כג לֹֽא־הֵבֵ֤יאתָ לִּי֙ שֵׂ֣ה עֹלֹתֶ֔יךָ וּזְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א כִבַּדְתָּ֑נִי לֹ֤א הֶעֱבַדְתִּ֨יךָ֙ בְּמִנְחָ֔ה וְלֹ֥א הוֹגַעְתִּ֖יךָ בִּלְבוֹנָֽה ׃ כד לֹא־קָנִ֨יתָ לִּ֤י בַכֶּ֨סֶף֙ קָנֶ֔ה וְחֵ֥לֶב זְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א הִרְוִיתָ֑נִי אַ֗ךְ הֶעֱבַדְתַּ֨נִי֙ בְּחַטֹּאותֶ֔יךָ הוֹגַעְתַּ֖נִי בַּעֲוֹנֹתֶֽיךָ

בכל "עבודת האלוהים" של העולות והזבחים והמנחות והריחות אין לי עניין.
אני רוצה משהו אחר.
יודעים מהו? ברור שאתם יודעים. אני מדבר על זה כבר ספר שלם – מוסר, צדק ומשפט.
----------
אז זהו – לא צריך לפחד מיהוה.
הוא בסך הכול אבא שיש לו ציפיות רבות מהילד המיוחד שלו.
הוא מצפה שהילד יהיה ילד טוב ואז כל העולם שאבא יצר יהיה עולם טוב.
----------
אז יש לנו בעיני יהוה תפקיד בעולם – להיות עם מוסרי מונחה עקרונות צדק ומשפט.
אסור לנו לפחד מהאבא שלנו. הוא אמנם מאוד חזק ומאוד מעניש, אבל בעצם זה לא הוא שמעניש אלא זה אנחנו שלא מקיימים חברה צודקת ולכן אנחנו נופלים.
אז הבנתם עכשיו מה זה "לאור גויים"?
זה לא לחשוב שנבחרנו לשלוט על מישהו אחר או על שאר העמים.
זה בסך הכל משימה שקבלנו מאבא.
ולמה אבא לא עושה את המשימה הזו בעצמו?
כי אם היה עושה אותה בעצמו היה משעמם. משעמם עד מוות.