דימוי הזוגיות - ישעיהו נ"ד | מיכאל פדידה

מאת: מיכאל פדידה הציור יוסף ישראלס חתונה יהודית 1903 ויקיפדיה ת.פרסום: 07/01/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פעמים רבות במקרא יחסי אלהים – עם ישראל מדומים ליחסים בין בעל ואשה. הדימוי הזה כה נפוץ שאנו לא צריכים להתפלא שמסורת חז"ל והפרשנים המסורתיים ראו את שיר השירים כאלגוריה לדיאלוג בין אלהים לעם ישראל.

נדמה שברוב הפעמים שנעשה שימוש בדימוי הנ"ל, הוא נועד להצביע על בגידת עם ישראל באלוהיו, כבגידת אשה בבעלה. כך למשל בנבואת ישעיהו נ`, 1: "כה אמר ה`: אי זה ספר כריתות אמכם אשר שילחתיה? ...הן בעונותיכם נמכרתם ובפשעיכם שולחה אמכם". בפרקנו, באופן יוצא דופן, הנביא משתדל להתרחק מהדימוי הרווח של עם ישראל כאשה נואפת. מצבו העגום של העם בגולה מדומה למצבה של אשה אלמנה, שאינה אשמה שהיא גלמודה: ""וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד" – פסוק ד`. אמנם העם מדומה לאשה שנעזב על ידי בעלה, אבל העילה לעזיבה נעוצה בבעל שמאס משום מה באשת נעוריו, מבלי לרמוז שהתנהגותה גרמה לבעלה להתרחק ממנה: "כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה`, ואשת נעורים כי תמאס, אמר אלהיך". (גם דימוי העם כאשה עקרה – פסוק א` – אינו דימוי מפליל).

יש לדייק: בסאב – טקסט עם ישראל אשם בגורלו המר בגלות. אך הנביא אינו אומר זאת במפורש וזאת כדי להעצים את נבואת הנחמה ואת שיבת אלהים לעמו: "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך".

יש אפילו נימה של חרטה של אלהים על שמיהר להעניש את עם ישראל ובמידה מסויימת הוא מודה שהוא נושא באשמה בהפרת הברית שלו עם עם ישראל: "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך". המשפט מזכיר את השטף של המבול ומזה משתמע שאלהים הפר במידה מסויימת את הבטחתו שלא יביא עוד מבול על הארץ. לכן אלהים שב ומחדש את הבטחתו שלא יביא עוד "מבול" על העם, כפי שהבטיח לנח אחרי המבול: "כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך". אני מוצא חיזוק לפירוש הזה בקשר הלשוני שבין "שצף קצף" – פסוק ח` ו"מקצף עליך" – פסוק ט`.

הדימוי של אלהים כבעל ושל עם ישראל כאשה הוא כה דומיננטי בפרק שהוא נוכח תחילה בדימויים של האהל המתרחב ושל הבניין שייווסד. "האריכי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו...האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי". האהל נקשר במקרא בדרך כלל לאשה שהוא מקום פעולתה. בחברת נוודים היא קשורה לאהל ואינה מרחיקה נדוד עם העדרים למציאת מרעה. (יצחק מביא את רבקה לאוהל של שרה אמו. בשירת דבורה נאמר על יעל הקני: "מנשים באהל תבורך". על יעקב נאמר שהוא "איש תם יושב אהלים", כמנהג הנשים לעומת ישמעאל שהיה "איש שדה"). הנביא ממשיך לדבוק בדימוי האשה גם כאשר הוא עובר מדימוי האהל לדימוי של המרחב האורבני הבנוי: "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתים בספירים". הפוך משמש גם כתמרוק ליפוי העיניים. הנביא מבטיח שבנייני ירושלים יהיו יפים כאשה יפה המשתמשת בתמרוקים ובאבני חן כדי לייפות את עצמה.