כלבים עזי נפש  - ישעיהו נ"ו | מיכאל פדידה

מאת: מיכאל פדידה, ציור גבי זילברמן ת.פרסום: 11/01/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בארבעה פסוקים בלבד מצליח הנביא לשקף בצורה מושלמת את אוזלת היד והמעילה בתפקיד של ראשי העם (ואולי גם של נביאי השקר). הדימוי השליט בתיאור הוא של כלבים. בראשית התיאור, מנהיגי העם שאמורים לתפקד כצופים ולהתריע על בוא האויב ולהתכונן ללחום בו, מדומים לכלבים מנומנמים ורדופי שינה. הם שאמורים לתפקד ככלבי שמירה על העדר ואמורים להתריע על התקרבותן של חיות טורפות, מתעטפים בשינה ודומה שהם אילמים ואינם מסוגלים לנבוח: "צופיו עוורים כולם, לא ידעו; כולם כלבים אלמים, לא יוכלו לנבוח; הוזים שוכבים, אוהבי לנום". לכאורה, מדובר במנהיגים פאסיביים ועצלנים שנסוגים מהעולם. אולם הנביא מייד מתקן את הרושם המוטעה הראשוני: "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה. והמה רועים לא ידעו הבין...אתיו, אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר, גדול יתר מאוד". מצב התרדמה בו נתונים הכלבים (הרועים – מנהיגי העם) הוא תוצאה של משתאות שיכר, שהאינטנסיביות שלהם הולכת ומתעצמת מיום ליום.

דומה שהקדמת תיאור התרדמה של הכלבים לשכרות שקדמה לה, יוצרת אפקט יותר חזק על השומע מזה שהיה נוצר לו הקדים את השכרות לתרדמה. סדר הדברים בו בחר יוצר ניגוד דרמטי ומפתיע: אין מדובר במנהיגים פאסיביים, אלא באנשים ששקועים בהנאות שלהם כביכול היו שיכורים. המנהיג השיכור מרוכז בעצמו ובהנאותיו ושוכח שתפקידו להגן על העם מפני אויבים.

המלך קורא לצמרת השלטון לבוא ולהשתתף במשתאות שיכרות: "אתיו...ונסבאה שכר". התוצאה: הממלכה מופקרת לסכנות חיצוניות ולכן הנביא קורא לאויב המדומה לחיות טרף לבוא ולטרוף את העדר: " כל חיותו שדי, אתיו, לאכול".

הקורא את הפסוקים הנ"ל ייזכר במשלי: " אל למלכים למואל, אל למלכים שתו יין ולרוזנים או שכר. פן ישתה וישכח מחוקק וישנה דין כל בני עוני" – ל"א, 4 – 5.