וְאֶת־כֻּלָּ֥ם יִשָּׂא־ר֖וּחַ - ישעיהו נ"ז | עופר בורין

מאת: עופר בורין התמונה © Can Stock Photo / stana ת.פרסום: 12/01/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

כשהחברה חולה צדיקים (אנשי רוח, אנשי דת, נביאים, סופרים....) מדברים ומנסים לחולל שינוי.
כאשר צדיקים מפסיקים לדבר, ואיש לא שם לכך לב, סימן שהחברה במצב אנוש.

א הַצַּדִּ֣יק אָבָ֔ד וְאֵ֥ין אִ֖ישׁ שָׂ֣ם עַל־לֵ֑ב וְאַנְשֵׁי־חֶ֤סֶד נֶֽאֱסָפִים֙ בְּאֵ֣ין מֵבִ֔ין כִּֽי־מִפְּנֵ֥י הָרָעָ֖ה נֶאֱסַ֥ף הַצַּדִּֽיק ׃

בישראל היום, כאשר כל דיבור המבקר את השלטון הישראלי נתקל בבוז ובדברי הסתה, נדמה שהצדיקים מתחילים לשתוק.
גם סיימון וגרפונקל חשבו שזה סימן רע בשירם "The sound of silence".
----------
הצדיקים אינם אשמים. הם יגיעו אל הנחלה והשלום שלהם.
ומה יקרה לחברה שאינה שמה לב לשקט והופכת שתקנית ומתמסרת לכל עוולות השלטון (זוכרים את ההתקפה על המנהיגים מסוף הפרק הקודם?):

ג וְאַתֶּ֥ם קִרְבוּ־הֵ֖נָּה בְּנֵ֣י עֹנְנָ֑ה זֶ֥רַע מְנָאֵ֖ף וַתִּזְנֶֽה ׃

הנביא פותח בתיאור כל העבודה הזרה שהחברה המסואבת עוסקת בה.
הדברים קשים לקריאה אבל הרעיון הוא שנעשים דברים איומים על רקע שתיקת הצדיקים הרועמת. הנה תקציר בעברית פשוטה:
- השמחה וחיי ההוללות שלכם היא תוצר של פשעים ושקרים
- על מזבח אלילי השווא שלכם אתם מקריבים את ילדיכם (מעניין מה היה אומר ישעיהו על מלחמות ה"יש ברירה" שלנו)
- קידוש אבני נחל והרים גבוהים והקרבת קורבנות וזביחת זבחים שם. רמז לכך שהקדושה שמייחסים לארץ אינה ראויה.
- המזוזות ששמת בדלת לא מסתירות כלל את פשעיך. ישעיהו מבטל את כל הסימנים החיצוניים ל"עבודת השם" כשהוא מבטל את הסמל המובהק מכולם – המזוזה. אין בה ערך אם אין כוונה אמיתית מאחורי התקנתה.
- העם משפיל את עצמו ומעביר מתנות למלך.
- המאמצים הניכרים שעושים השלטון והחברה, תוך הסתמכות על כוח ועוצמה של ידיים ולא של רוח, גורמים לכך שההתפוררות אינה ניכרת לעין ולוקחת זמן רב.
וכך ממשיך הנביא ומוכיח את העם על שזנחו את דרך אלוהים, את המשפט הצדק והמוסר הטוב.
ואז תבוא רעה גדולה:

יג בְּזַֽעֲקֵךְ֙ יַצִּילֻ֣ךְ קִבּוּצַ֔יִךְ וְאֶת־כֻּלָּ֥ם יִשָּׂא־ר֖וּחַ יִקַּח־הָ֑בֶל וְהַחוֹסֶ֥ה בִי֙ יִנְחַל־אֶ֔רֶץ וְיִירַ֖שׁ הַר־קָדְשִֽׁי ׃

הרעה תהייה גדולה וכל העם יצעק צעקה גדולה, אבל הצעקה הזו לא תעזור כי `כולם נשא הרוח` (ראו התייחסות שלי לביטוי הזה בסוף המאמר).
רק המעטים שימשיכו כל הזמן לזעוק את זעקת הצדק והמוסר, הם שישפיעו על אלוהים שיבוא ויושיע.
תמיד הוא בא בסופו של דבר ומושיע.
הבעיה היחידה עם זה היא, שהישועה מגיעה אחרי הרבה הרג וחורבן.
מתי נלמד להקדים חברה צודקת לחורבן?
----------
כעת מבטיח הנביא, שלאחר הרעה יביא יהוה שלום:

יט בּוֹרֵ֖א ֯נוּב שְׂפָתָ֑יִם שָׁל֨וֹם׀ שָׁל֜וֹם לָרָח֧וֹק וְלַקָּר֛וֹב אָמַ֥ר יְהוָ֖ה וּרְפָאתִֽיו ׃ כ וְהָרְשָׁעִ֖ים כַּיָּ֣ם נִגְרָ֑שׁ כִּ֤י הַשְׁקֵט֙ לֹ֣א יוּכָ֔ל וַיִּגְרְשׁ֥וּ מֵימָ֖יו רֶ֥פֶשׁ וָטִֽיט ׃ כא אֵ֣ין שָׁל֔וֹם אָמַ֥ר אֱלֹהַ֖י לָרְשָׁעִֽים ׃

יהוה, שנתן לאדם את יכולת הדיבור (`ניב שפתיים`) יביא שלום למי שדרכיו דרכי שלום, ואילו לרשעים, שגם להם יש יכולת דיבור, אבל הדיבור שלהם אינו מחפש שלום, להם אין שלום.
מסתבר שהדיבור יוצר מציאות.
----------
הערה לגבי הביטוי `כולם יישא הרוח`.
בשירו "לבדי" מתייחס חיים נחמן ביאליק ליהודי הנשאר בבית המדרש לבדו, בגלות, בעת שאת כולם נשאה רוח ה"השכלה":

כולם נשא הרוח, כולם סחף האור,
שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה;
ואני, גוזל רך, נשתכחתי מלב
תחת כנפי השכינה.

.......

חרש בכתה עלי ותיתרפק עלי,
וכמו שכה בכנפה השבורה בעדי:
"כולם נשא הרוח, כולם פרחו להם,
ואוותר לבדי, לבדי..."

וכעין סיום של קינה עתיקה מאד,
וכעין תפילה, בקשה וחרדה כאחת,
שמעה אוזני בבכיה החרישית ההיא
ובדמעה ההיא הרותחת –

ישעיהו טוען שכאשר היהודי עוזב את יהוה הוא נישא על רוח רעה.
ביאליק כותב שכאשר היהודי עוזב את בית המדרש הוא נישא על רוח ואור חדשים.
במדינת ישראל, האתגר שלנו, כחברה וכבודדים, הוא שהרוח עליה אנחנו נישאים תהייה רוח טובה הלוקחת את המהות היהודית של חברת משפט וצדקה ומתאימה אותה לאתגרי החיים המודרניים, בלי קשר לאמונה דתית.