"כי אתה אבינו" - ישעיהו ס"ג |מיכאל פדידה

מאת: מיכאל פדידה ת.פרסום: 20/01/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

במקרא נעשה שימוש מושאל בכינויי משפחה (כגון: אב, בן, בת, אח, אחות) לגבי אנשים שאינם קרובי משפחה, כדי לבטא קרבה עמוקה ביניהם. הנה כמה דוגמאות:

1.לוט פונה לאנשי סדום שרצו לפגוע באורחיו: "אל נא אחי תרעו".

2. הדוד אומר לאהובתו בשיר השירים: "לבבתני אחותי כלה...מה יפו דודיך אחותי כלה" ( ד`, 8, 10, 12) והיא הדדית מכנה אותו אח: "מי יתנך כאח לי, יונק שדי אמי" – ח`, 1).

3. כאשר אלישע צופה בעליית אליהו בסערה השמימה, הוא אומר: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". (אליהו אינו אביו של אלישע).

4. בועז פונה אל נעמי בכינוי בתי: "הלוא שמעת בתי, אל תלכי ללקוט בשדה אחר" - רות ב`, 8.

תופעה דומה לזו מופיעה גם לגבי יחסי אלהים – עם ישראל. אלהים מכנה את עם ישראל "בני" והוא מכנה אותו "אבינו". דוגמאות:

-        "הבן יקיר לי אפרים" – ירמיהו ל"א, 19.

-        "בנים אתם לה` אלהיכם" – דברים י"ד, 1.

-        "כי אתה אבינו" – ישעיהו ס"ג, 16; "אבינו אתה, אנחנו החומר ואתה יוצרנו" – ס"ד, 7.

-        "כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי מנחמכם" – ישעיהו ס"ו, 13.

פעמים רבות מתייחס אלהים לעם ישראל כאל אשתו. במקרים מעטים נועד הכינוי לסמל יחסי נאמנות בין עם ישראל לאלהיו. דוגמא מפורסמת: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך" – ירמיהו ב`, 2. אולם לרוב מדומה עם ישראל לאשה נואפת, בגלל נהייתו אחר עבודה זרה. הדוגמאות רבות. אסתפק באיזכור מספר הושע: "ויאמר ה` אל הושע: לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים, כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה` " – הושע א`, 2. (ראו מופעים רבים של אותה תופעה ביחזקאל ט"ז וכ"ג).

בעוד שבקטע הקודם יש הדדיות בשימוש המושאל בכינויים משפחתיים (אלהים מכנה את עם ישראל בני והוא מכנה אותו אבי), הרי שבשימוש המושאל בכינויי נישואין אין לרוב הדדיות: אלהים מתייחס לעם ישראל כאשתו, אך עם ישראל לא מכנה את אלהים אישי או בעלי. אני מכיר רק מקרה אחד שבו עם ישראל רואה את עצמו כאשתו של אלהים: "והיה ביום ההוא נאום ה`, תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" – הושע ב`, 18.

ממצא זה אומר דרשני. אני מציע את ההסבר הבא: האישה נתפסת בתרבות המקראית כפאסיבית: היא לא יוזמת נישואין או גירושין והיא תחת סמכות אביה לפני נישואיה ותחת סמכות בעלה לאחר נישואיה. (האב והבעל יכולים להפר את נדריה, למשל). לכן גם בתחום השימוש המטפורי המיוחס לאלהים, היוזמה נשארת בידי הבעל ולא בידי האישה. מה גם שלרוב הדימויים של האישה הם שליליים ואין להם מקבילות גבריות: דימוי הזונה למשל, שמופיע פעמים רבות אצל שלושת הנביאים הגדולים: ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל והינו דומיננטי אצל הנביא הושע.

הממצא הנ"ל יכול לשפוך אור על השאלה: האם מגילת שיר השירים הוא אלגוריה ליחסי אלהים עם עם ישראל, כפי שסברו חז"ל ופרשנים מסורתיים? בשיר השירים יש הדדיות בכינויי הדוד והרעיה – הנערה קוראת לאהוב שלה "דוד" והוא הקורא לה "רעיה" (או במקביל "כלה"). היא קוראת לו "אח" והוא פונה אליה כ"אחות". בכך הוא שונה, כאמור, מספרים אחרים במקרא שבהם הדדיות כזו לא קיימת כמעט. לכן לא סביר שספר שיר השירים הוא במקורו אלגוריה ליחסי אלהים – עם ישראל. (אמנם "הרעיה" בשיר השירים היא חברה או אהובה ולא אשת איש ו"הדוד" הוא חבר ולא בעל, אבל ברור שהדוד והרעיה נועדו בסופו של דבר להיות בעל ואישה.