מִלָּה עַל הַמִּילָה - ירמיהו ד' | מני גל

מאת: מני גל עיבוד תמונה יונה ארזי ( 12818773 canstock photo) ת.פרסום: 01/02/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הִמֹּלוּ לַיהוָֹה, וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם, אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם!

המילה כמנהג עברי קדום נזכרת במקרא לראשונה כטקס ברית שערך אברהם לעצמו ולבני ביתו – ברית עם אלוהים. מנהג המילה אינו המצאה עברית, שכן ישנן עדויות לקיומו בתרבויות שונות באפריקה ובאסיה עוד לפני האלף השלישי לפנה"ס. לא ברור מה היתה מטרת המילה אצל עמים קדמוניים אלה. עוצמת המנהג היהודי לאורך הדורות מרשימה בהחלט, ולמרות שהיו תקופות בהן לא הקיף המנהג את כל מגזרי העם (כמו בתקופת בית שני או במדינות חבר העמים במאה העשרים), המילה נהוגה גם אצל יהודים חילוניים. לי אישית יש יחס מאד מסויג למנהג, וזאת משתי סיבות עיקריות: האחת – כפייתו על עוללים רכים במקום לאפשר להם להחליט על כך בבגרותם; והשנייה – העובדה שהברית עם האל נחקקת רק בגופם של זכרים.

ברור שבפסוק שלפנינו מדובר במילת עורלה מטאפורית. על פי ירמיהו עורלת הלבבות של אנשי יהודה וירושלים היא אטימות לבם כלפי הרגש הדתי המחייב אותם לנאמנות לאל שלנו. הסרת עורלות הלבבות משמעותה פתיחת הלבבות להשפעת האל בלי חציצה. פניה זו של ירמיהו אל בני עמו ממחישה באופן מובהק את האפשרות, שלמרות שבני ישראל נימולו בעת לידתם, ובזאת כרתו ברית עם האל, ברית זו הופרה והלבבות נאטמו. המילה הפיזית, אם כן, אינה מבטיחה נאמנות לכל החיים.

אטימות לב אינה מסמלת רק היעדר רגישות כלפי נוכחות האל בחיינו. אטימות לב מאיימת על יכולתנו לחוש אמפתיה כלפי הזולת, רגשותיו, צרכיו ומצוקותיו. דוגמה נוראה לאטימות לב ממחישה ההנהגה שלנו כיום, כאשר היא מקיימת טקסים מפוארים ומפנקים למנהיגי העולם ולשועיו לציון 75 שנים לשחרור מחנה אושוויץ, בעוד שאחד מכל ארבעה שורדי שואה החיים בקרבנו חווים עוני יום-יומי מחפיר.