עקבות ירמיהו בשירים מודרניים - ירמיהו ו` מני גל

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 02/02/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הוֹי, הוֹי, אֶרֶץ חֶמְדַּת-לֵב!

הַשָּׁמִיר, הַשָּׁיִת.
בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב.
בַּשָּׁמַיִם עָיִט.
מַטְלִיּוֹת מִדְבָּר וָחוֹל.
שְׁבִיל זָרוּעַ שְׁחֵלֶת.
בְּיָם שֶׁל אוֹר טוֹבֵעַ כֹּל,
וְעַל פְּנֵי כֹל הַתְּכֵלֶת.

כך כותב שאול טשרניחובסקי בשנת 1933 בשירו הידוע `הוי ארצי, מולדתי`. טשרניחובסקי הכיר את התנ"ך היטב, ובשיר זה הוא מטביע מילה מקראית יחידאית – `בַּיִר`, שמשמעותה, קרוב לוודאי זהה ל`באר`, ולא ל`בור`, כי בפרקנו זה שבירמיהו `בַּיִר` היא נקבה: `כְּהָקִיר בַּיִר מֵימֶיהָ, כֵּן הֵקֵרָה רָעָתָהּ חָמָס וָשֹׁד`. ירמיהו רוצה לומר שמקור הרעה שתבוא על העיר ירושלים יהיה היא עצמה, כמו שהמים הנובעים מהבאר, מקורם בעמקי הבאר.

אצל טשרניחובסקי דוקא `בַּיִר` הוא זָכָר: בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב. לא נוכל לשאול את המשורר למה התכוון. מילא באר מסוידת ויתומה, אבל `בַּגֵּב`?

עוד שיר אהוב משתמש במילותיו של הנביא ירמיהו:

אֲעוֹלֵל כַּגֶּפֶן
שְׁאֵרִית הָרַחַשׁ
וְאֶשְׁלַח מִנְחָה לָךְ
מִזִּמְרַת לִבִּי –
כָּל שֶׁיַּד הָעֶצֶב
לֹא עָקְרָה מִשֹּׁרֶשׁ,
שֶׁקְּדִים-הַזַּעַם
לֹא שָׁדַף עוֹד בִּי.

זהו `שי`, שירה של רחל בלובשטיין משנת 1930. אין ספק ש`אֲעוֹלֵל כַּגֶּפֶן שְׁאֵרִית הָרַחַשׁ` – מקורו ב: עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. הָשֵׁב יָדְךָ כְּבוֹצֵר עַל סַלְסִלּוֹת. מטאפורה מקראית זו מנבאת את השוד והביזה שיחזרו שוב ושוב על השארית של ישראל.

ואולי גם לאה גולדברג מגיבה בשירה הכל כך רגיש ``את תלכי בשדה` על פסוקו של ירמיהו:

אַל תֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה, וּבַדֶּרֶךְ אַל תֵּלֵכוּ, כִּי חֶרֶב לְאֹיֵב מָגוֹר מִסָּבִיב!

ירמיהו מזהיר את בני עמו מיציאה לשדה, כי מלחמה תתחולל מסביב לעיר. לאה גולדברג הופכת את היוצרות, בחלומה על הימים הטובים שיבואו לאחר שהמלחמה תסתיים:

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

(1943)