בִּגְלַל מְנַשֶּׁה - ירמיהו ט"ו |מני גל

מאת: מני גל התמונה ויקיפדיה, Manasseh's repentance; as in 2 Chronicles 33:1-13 (illustration from a Bible card published in 1904 by the Providence Lithograph Company) ת.פרסום: 16/02/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וּנְתַתִּים לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עַל אֲשֶׁר עָשָׂה בִּירוּשָׁלִָם.

הגיע הזמן לסגור חשבון עם המלך הרשע מנשה בן חזקיהו, על כל הרע אשר עשה בירושלים. את החשבון הזוועתי, כלשונו של האל, ישלמו כל יושבי ממלכת יהודה.

מי היה מנשה מלך יהודה? תלוי את מי שואלים.

לא נלך הפעם אל יגאל בן-נון, המטיל ספק ענק באובייקטיביות של הערכת סופרי המקרא למלכים השונים. הוא אינו היחיד, המביא בחשבון אפשרות זאת. נבקר הפעם בבלוג של אורי קציר – `אפלטון` ובמאמרו `ימיו הסוערים של המלך מנשה`. נצטט כמה פסקאות ממאמר זה:

"דבר אחד ברור כבר מלכתחילה: הסופר התנ``כי רוחש כלפי מנשה שנאה עזה. מנשה חטא אינספור חטאים, כולם חמורים ובלתי נסלחים מבחינת הסופר המקראי: הוא פעל בניגוד לדרכי אביו, החזיר את הפולחן האלילי ואפילו החדיר אותו אל בית המקדש עצמו. כמו כן מואשם מנשה בכך ששפך ``דם נקיים``, כלומר הביא למותם של חפים מפשע. מבחינת הסופר אין מלך גרוע ממנשה, וההוכחה לכך היא ביחסו לו את קריסתה של ממלכת יהודה כולה. במלים אחרות, על אף שהממלכה, לרבות ירושלים ובית המקדש, נחרבו כחמישים ושבע שנים לאחר מות מנשה, מטיל עליו הסופר התנ``כי את האחריות המוחלטת לשואה הזאת... לדעתי, לפחות, יותר מאשר יש כאן היגיון היסטוריוגראפי הפסוקים הללו הם אות ועדות לחיסול חשבונות פוליטי...

... הנחת המוצא שלי היא שמאחורי פעולותיהם של שליטים קיים היגיון כלשהו המוסבר על ידי נסיבות שרירותיות שאליהן נקלעים אותם שליטים, לעתים גם בעל כורחם. כדי לבדוק מדוע נהג מנשה כפי שנהג, ואם הייתה פעילותו לרועץ ליהודה או לעזר לה, רצוי לבחון את מצב העניינים בתקופה בה שימש כמלכה של המדינה הקטנה הזו.

בימי מלכות מנשה שָׁבָה מטוטלת ההתפתחות המדינית והרוחנית ביהודה ונטתה לצדה של אשור. כשעלה הנער בן ה-‏12 לשלטון (ודאי היה נתון לפחות מספר שנים תחת אפוטרופסות של עוצרים) הייתה בידיו ממלכה שניזוקה קשות בפלישה האשורית האחרונה, אך יסודותיה היו עדיין יציבים והיא אף נהנתה ממידה רבה של עצמאות מדינית ומתחושת גאווה לאומית בעקבות סיומה המוצלח של המלחמה האחרונה) סנחריב מלך אשור נאלץ לסגת מהמצור שהטיל על ירושלים לאחר שמגיפה קשה פרצה בין חייליו וכילתה חלק ניכר מצבאו). כל אלה הקלו ואף החישו את התאוששות הארץ בעשרים שנות ההפוגה שניתנו לה.

על עמדותיו הפוליטיות של מנשה בימי בחרותו אין אנו יודעים דבר, אך נראה כי שלא כאביו, הוא נמנע מטיפוח המסורת הלאומית. הוא דמה יותר דווקא לסבו, אחז: ליבו היה פתוח ל``תרבות העולם``, שהייתה מיוצגת באותה התקופה בידי אשור, ומתוך כך הראה כבר מלכתחילה נטייה לשכך את הסכסוך עם המעצמה האדירה, שהגיע לשיאו בימי חזקיהו, על ידי התפשרות מדינית, כלכלית ותרבותית... יתכן כי באותה תקופה עדיין לא הגיעו הדברים לידי התנגשות גלויה עם נאמני הנבואה ועם כוהני ירושלים, שמטבע הדברים ניצבו מאחורי הרפורמות הלאומיות-דתיות של חזקיהו, אולם המשפט החמור מאוד שחרצו על מנשה מעיד כי בזמן מאוחר יותר אכן התחוללו לא מעט התנגשויות כאלה.

יתכן שגישתו הפרו-אשורית של מנשה מקורה בהתנסות פוליטית מסוימת שעברה על אביו. על המלך חזקיהו מסופר שבזמן מחלתו עורר את תשומת ליבה של ממלכת בבל, שהייתה יריבה קשה של אשור. ``בעת ההיא שלח בראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו, כי שמע כי חלה חזקיהו. וישמע עליהם חזקיהו. ויראם את כל בית נכתה את הכסף ואת הזהב ואת הבשמים ואת שמן הטוב ואת בית כליו ואת כל אשר נמצא באוצרתיו. לא היה דבר אשר לא הראם חזקיהו בביתו ובכל ממשלתו``. קבלת הפנים הנאה מעוררת את הרושם שלא פחות מביקור נימוסין אצל מלך שכן יש כאן ניסיון מצד הבבלים לכרות ברית עם חזקיהו נגד אשור. זו אותה אשור שצבאותיה עברו ביהודה ובישראל שוב ושוב והותירו שם חללים ועיי חורבות. הנביא ישעיהו, שהיה מקורב לחזקיהו, התנגד בחריפות לברית זו וסבר, ככל הנראה, שעל יהודה להישאר נייטרלית. במלים אחרות, הערכת המצב של מנשה הייתה שאם ברצונו להגיע להישג מדיני כלשהו, עליו לשתף פעולה עם המעצמה החזקה ביותר וליהנות מחסדיה – ולשיטתו הייתה עמדה זו עדיפה על התלבטויות אביו. שש מאות וחמישים שנה לאחר מכן ינקוט מלך אחר של יהודה, הורדוס, שמו, מדיניות דומה..."

לומר שאלוהים מעניש את העם עונש קולקטיבי `בגלל מנשה` – זה רחוק מלהיות מדויק. גם בפרקנו מופיעים ביטויי כעס קיצוניים כלפי העם, ובכל זאת מייחס אלוהים את האחריות לדירדורו הרוחני (לכאורה) של העם למנהיג הבלתי מעורער שלו, מנשה, אשר מלך 55 שנה על יהודה.