כַחֹ֨מֶר֙ בְּיַ֣ד הַיּוֹצֵ֔ר – לזכרה של אמא - ירמיהו י"ח | עופר בורין

מאת: עופר בורין, עיבוד תמונה יונה ארזי ת.פרסום: 18/02/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

יהוה מסביר לירמיהו שעם ישראל הוא כמו חומר המשמש את הקדר (אומן החרס) בעבודתו. הוא משתמש בביטוי המוכר עד היום: `כחומר ביד היוצר`.

ה וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֽוֹר ׃ ו הֲכַיּוֹצֵ֨ר הַזֶּ֜ה לֹא־אוּכַ֨ל לַעֲשׂ֥וֹת לָכֶ֛ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל נְאֻם־יְהוָ֑ה הִנֵּ֤ה כַחֹ֨מֶר֙ בְּיַ֣ד הַיּוֹצֵ֔ר כֵּן־אַתֶּ֥ם בְּיָדִ֖י בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל ׃

קצת מעליב לחשוב עלינו, בני האדם, כמו חומר המשמש ליצירת כלי חרס.
אז מה ההבדל? מה מותר האדם מכלי העשוי מחרס?
----------
התשובה – גם היא ניתנת בפרק:

ד וְנִשְׁחַ֣ת הַכְּלִ֗י אֲשֶׁ֨ר ה֥וּא עֹשֶׂ֛ה בַּחֹ֖מֶר בְּיַ֣ד הַיּוֹצֵ֑ר וְשָׁ֗ב וַֽיַּעֲשֵׂ֨הוּ֙ כְּלִ֣י אַחֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר יָשַׁ֛ר בְּעֵינֵ֥י הַיּוֹצֵ֖ר לַעֲשֽׂוֹת ׃

כלומר, אם עבודת היוצר לא מצליחה (`נשחת הכלי`) אז הוא יכול להתחיל מחדש את העבודה.
עד מתי אפשר לחזור על כך – יגיד לכם כל קדר: עד שהחומר לא מתייבש. ברגע שהוא מתייבש, אין דרך חזרה, ואם הוא לא יצא טוב, אין מה לעשות איתו.

ההבדל הוא, שחרס תמיד מתייבש בסופו של דבר.
אצל אנשים, יש תכונה שאין לחרס. התכונה היא – יכולת הבחירה.
ומתי הופך אדם לחרס ללא תקנה – כאשר יכולת הבחירה שלו נעלמת. כאשר ליבו ומחשבתו הופכים מקובעים והוא אינו פתוח יותר לאפשרות של שינוי.
זה מה שקרה למנהיגי ישראל ערב מלחמת יום הכיפורים.
זה מה שקורה לבני יהודה בדורו של ירמיהו, שהם "מתייבשים" ולא מוכנים להקשיב לו.
----------
אז אני לא יודע אם יש יוצר (אלוהים) או לא.
אבל אני מציע להורים המחנכים את ילדיהם, להקפיד שיישאר בהם, גם לאחר כל החינוך שבעולם, חוש צדק ויכולת בחירה כדי שיוכלו להתמודד עם דילמות ושינויים ומצבים שהחיים מזמנים להם, תוך שיקול דעת המבוסס על תשתית חינוכית ומוסרית טובה.
----------
אמור מעתה –
מה מותר האדם מהחרס?
שעדיף שיישאר "רטוב".
---------
חיים נחמן ביאליק, תאר בפואמה "המתמיד" את חיי התלמיד המתמיד בישיבה.
שנים יושב התלמיד המתמיד ולומד ולומד ולומד.
וביאליק שואל – האם הלמוד האינסופי הזה, האם ההתמדה הזו, היא בית היוצר?
האם לכך כיוון יהוה כשהגדיר את האדם כ"חומר ביד היוצר"?
האם הישיבה וההתמדה הלימודית הם אכן התחליף ליהוה?

אני זוכר את אמא ז"ל, מדקלמת את ה"מתמיד" של ביאליק.
היא למדה זאת כצעירה בגולה בארגנטינה טרם עלתה לישראל לבנות את חייה עם אבא ז"ל, פה, במדינת ישראל הצעירה.
מעולם לא דרכה רגלה של אמא בבית המדרש.
גם לא של אבא.
אבל את המתמיד של ביאליק היא ידעה על-פה.
כך בחרו צעירי הסוכנות היהודית ללמד עברית את אמא. כך דילגה אמא מירמיהו ישירות לציונות, דרך המתמיד של ביאליק, מבלי דעת.. היא, ואבא ועוד רבים וטובים, היו כחומר רטוב ונפלא, ביד היצירה של הציונות:

"בַּבַּיִת הַהוּא, בֵּין הַכְּתָלִים הָאֵלֶּה
לֹא יוֹם – כִּי שֵׁשׁ שָׁנִים עַל-נַפְשׁוֹ עָבָרוּ:
פֹּה בִּכְּרָה יַלְדוּתוֹ, בַּחֲרוּתוֹ גָּמֵלָה,
וּפֹה כָּבוּ עֵינָיו וּפָנָיו חָוָרוּ.
לֹא יוֹם – כִּי שֵׁשׁ שָׁנִים, מֵאָז הֵסֵב פָּנָיו
אֶל-עֵבֶר הַקִּיר בַּמִֹקְצֹעַ הָאָפֵל,
גַּם-קֶרֶן אוֹר אַחַת לֹא-רָאָה מִלְּפָנָיו,
מִלְּבַד קוּרֵי שְׂמָמִית וְטִיחַ קִיר תָּפֵל,
רְעָבוֹן, לֹא-שֵׁנָה, מַק-בָּשָׂר, רְזוֹן פָּנִים –
מָה הֵמָּה כִּי יָשִׂים אֲלֵיהֶם לְבָבוֹ?

הֲפֹה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה?
הֲפֹה מְקוֹר דָּמֶיהָ, הַנּוֹטְעִים בָּהּ חַיֵּי
עוֹלָמִים, הַשֹּׁפְעִים בָּהּ אִשָּׁהּ וְחֻמָּהּ?
הֲפֹה אַדִּירֶיהָ – מְאוֹרוֹת עֲתִידִים,
הַיּוֹצְרִים אֶת-רוּחָהּ עַל הָאָבְנָיִם? –"