"ועיניך שים עליו" - ירמיהו ל"ט |מיכאל פדידה

מאת: מיכאל פדידה התמונה ויקיפדיה ת.פרסום: 18/03/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

חוש הראייה מככב בפרק הזה, שמתאר בצורה לקונית אבל אכזרית, את החורבן והגלות של בית ראשון. צדקיהו רואה במו עיניו את שרי צבא בבל צרים על ירושלים והוא מבין שקיצו קרב. הוא מנסה להעלים את עצמו מעיני הכשדים בניסיון בריחה לילי אל מעברי הירדן: "ויהי כאשר ראם צדקיהו מלך יהודה וכל אנשי המלחמה ויברחו ויצאו לילה מן העיר".

נסיון הבריחה נכשל וצדקיהו ושריו מובלים לנבוכדנאצר. תחילה שוחט מלך בבל את בניו של צדקיהו ואת שריו לעיניו ואחרי זה הוא מעוור אותו. המראה האחרון של צדקיהו לפני שניטל ממנו חוש הראיה, הוא המחזה המזעזע של שחיטת בניו. עולמו של ירמיהו חשך עליו, תרתי משמע.

נבוכדנצאר שעיוור את עיניו של צדקיהו מצווה על רב הטבחים שלו "לשים עין" על ירמיהו ולתת לו לבחור היכן הוא ירצה להמשיך לחיות: בארץ או בגלות.

בסיפא של הפרק לאחר תיאור השחרור של ירמיהו מחצר המטרה, מזכיר הכתוב את הבטחת אלהים (דרך ירמיהו), שעבד מלך הכושי יינצל לאחר נפילת ירושלים. וזאת בגלל שהציל את ירמיהו מטביעה בטיט, בבור שהוא הושם בו כעונש על פגיעה במורל המלחמתי של העם, בעת המצור על ירושלים.

הסמיכות של שני העניינים הנ"ל מעלה לכאורה דמיון בין הצלת ירמיהו על ידי מלך בבל לבין ההבטחה של אלהים שעבד מלך הכושי ינצל בגלל הנאמנות שלו לאלהים. לכן הכתוב מדגיש שנבואת ההצלה של עבד מלך הכושי קדמה לשחרורו של ירמיהו בידי הבבלים. אף על פי כן, לא ניתן להשתחרר מהדמיון בין שתי ההצלות: הנאמנות לאלהים, מלך העולם, והנאמנות למלך בבל של ירמיהו (כפי שנתפסה על ידו) הוכחו כמשתלמות.