הכורמים, היוגבים ירמיהו ל"ט מני גל

מאת: מני גל התמונה PIXABAY ת.פרסום: 23/03/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 וּמִן הָעָם הַדַּלִּים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם מְאוּמָה הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וַיִּתֵּן לָהֶם כְּרָמִים וִיגֵבִים בַּיּוֹם הַהוּא

פסוק זה דומה מאד לפסוק המופיע בפרק נ"ב בירמיהו:

וּמִדַּלּוֹת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים

מפסוקים אלה אנו לומדים כמה עובדות:

א. לא כל תושבי יהודה ששרדו את הכיבוש הוגלו.
ב. תושבי הכפרים, שהיו הדלים ביושבי הארץ, הושארו
ג. הם קיבלו כרמים ויגבים (מה זה כרם, מה זה יגב?) מהשלטון הבבלי, או הורשו לעסוק בעבודת הכרמים והיגבים (מדוע?).

על פי רש"י – יגבים הם שדות. מכאן השימוש המודרני במילה `יוגב`. על פי `מצודת ציון`: ויגבים - כמו ויקבים כי ג` מתחלף ב-ק`, והם הבורות שהיין נמשך ויורד בהם כמו `וגם יקב חצב בו` (ישעיה ה). כרמים ויגבים הם, אם כן, עיסוקים חקלאיים בסיסיים, כמו כרמי זיתים או ענבים, או שדות דגן, ועיבוד התוצרים שלהם, כמו גתות ויקבים.

אבל יש פרשנים הסבורים שמדובר בעיסוקים חקלאיים ספציפיים הרבה יותר.

מדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכורמים וליוגבים: כורמים - תני רב יוסף, אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא. יוגבים - אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה (שבת כו א).

חז"ל במסכת שבת התלמודית מייחסים את המילה `כורמים` למלקטי האפרסמון היקר והיוקרתי בנאות מדבר יהודה, ולציידי החלזונות להפקת התכלת בחופי הים התיכון.

כעת נוכל לנסות לענות על השאלה: מדוע הרשו הבבלים לאותם חקלאי יהודה לעסוק במה שעסקו, ואולי אפילו העניקו להם שדות ואזורי מחיה לצורך עיסוקים אלה?

אם מדובר במגדלי פרי ודגן, בכורמים ויוגבים במובן הפשוט של המילים, הרי שהשלטון הבבלי התחיל לארגן מחדש את האוכלוסיה ששרדה את הכיבוש, ולאפשר לה קיום בסיסי על ידי חלוקה מחדש של הנחלות שבעליהן נהרגו או הוגלו. ואם מדובר במלקטי האפרסמון ובציידי החלזונות, הרי שהשלטון הבבלי אולי קיווה להרוויח רווח כלכלי מאותם ענפים יוקרתיים על ידי הטלת מיסים על אותם עסקים.

הכורמים והיוגבים מופיעים לפחות בשני שירים `ציוניים` חדשים:

שיר הבוצרים מאת מתתיהו שלם

הַכּוֹרְמִים, הַיּוֹגְבִים, צְאוּ בִּמְצִלְתַּיִם!
נִלְגֹּם אֹדֶם עֲנָבִים, כּוֹס וְכוֹסוֹתַיִם.
הוֹי, הוֹי, תַּם בָּצִיר, הָבוּ זֶמֶר, הָבוּ שִׁיר!
שָׁם בַּכֶּרֶם, בַּמְּלוּנָה, בּוֹצְרִים יָרִיעוּ בִּרְנָנָה.
הַי, הַי, יַיִן, יֵין עֵנָב, הַמְּשַׂמֵּחַ כָּל לֵבָב!

ובשיר `שיעור מולדת` של עלי מוהר:

כך בדמיוננו התרבו פלאות
הפטישים ניגנו, מחרשות רנות
יש יוגבים ויש כורמים, ארץ של רועים
כך זה הצטייר בילדותנו, שהיתה יפה.