קינה הנבואית - ירמיהו מ"ט |מני גל

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 01/04/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פרק זה מציג מספר נבואות חורבן לעמים השכנים – עמון, אדום, דמשק, קידר, ממלכות חצור ועילם.

נבואת החורבן לעמון משלבת בתוכה פסקה, שניתן לכנותה `קינה`:

הֵילִילִי חֶשְׁבּוֹן, כִּי שֻׁדְּדָה עַי, צְעַקְנָה בְּנוֹת רַבָּה, חֲגֹרְנָה שַׂקִּים, סְפֹדְנָה וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת, כִּי מַלְכָּם בַּגּוֹלָה יֵלֵךְ, כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יַחְדָּיו. מַה תִּתְהַלְלִי בָּעֲמָקִים, זָב עִמְקֵךְ, הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה הַבֹּטְחָה בְּאֹצְרֹתֶיהָ, מִי יָבוֹא אֵלָי.

פסוקים אלה, המשולבים בנבואת חורבן לעמונים, מזכים את הקטע כולו בשם `קינה נבואית`. ישנן קינות נבואיות נוספות במקרא, כדוגמת הקינה על מואב בישעיהו ט"ו:

מַשָּׂא מוֹאָב, כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר, מוֹאָב נִדְמָה, כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד קִיר, מוֹאָב נִדְמָה. עָלָה הַבַּיִת וְדִיבֹן הַבָּמוֹת לְבֶכִי עַל נְבוֹ וְעַל מֵידְבָא, מוֹאָב יְיֵלִיל, בְּכָל רֹאשָׁיו קָרְחָה, כָּל זָקָן גְּרוּעָה. בְּחוּצֹתָיו חָגְרוּ שָׂק, עַל גַּגּוֹתֶיהָ וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה יְיֵלִיל, יֹרֵד בַּבֶּכִי...

טליה הורוביץ כתבה מאמר אקדמי מקיף על קינות מקראיות, ואזכיר כמה תובנות ממאמרה המעניין הזה.

את הקינות במקרא ניתן לחלק לקינות אישיות, לקינות ציבור ולקינות נבואיות. הקינות הנבואיות, חלקן קינות צער על גורל ישראל (כמו מגילת איכה) וחלקן קינות לעג על גורלם של העמים השכנים. הקינות הנבואיות הן נבואות חורבן לאותם עמים, שמנוסחות בצורת קינה על הגורל המיועד להן בעתיד. סגנונן דומה לסגנון קינות היחיד וקינות הציבור המקראיות.

בהנחה שנבואות ירמיהו עוצבו ברוב המקרים לא כיצירות ספרותיות, אלא כנאומים שירמיהו נשא בפני ציבור, מעניין לחשוב באיזו הזדמנות נשא ירמיהו קינה נבואית כמו הקינה על העמונים.

יתכן שנבואה זו נישאה בין חורבן יהודה לחורבן עמון. כבר פגשנו את מלך עמון, שיזם ועודד את רצח גדליהו בן אחיקם, משמע עמון היתה עדיין קיימת אחרי חורבן ממלכת יהודה.

אולי מגיב ירמיהו על חלקם של העמונים בחורבן יהודה, בדומה ליחזקאל, שבפרק כ"ה אומר:

"יען אמרך: האח אל מקדשי כי נחל, ואל אדמת ישראל כי נשמה, ואל בית יהודה כי הלכו בגולה, לכן הנני נותנך לבני קדם למורשה... ונתתי את רבה לנוה גמלים, ואת (ארץ) בני עמון למרבץ צאן..."

חורבנה של עמון, אכן, לא בושש לבוא. נבוכדנצאר מלך בבל כבש גם אותה, ובזאת החלה הדעיכה של התרבות העמונית. עמון עברה בהמשך לידי הפרסים, אך פלישות של שבטים ערביים (אותם `בני קדם` מנבואת יחזקאל) לשטחיה דלדלו את האוכלוסיה העמונית וערבבו אותה עם היסודות האתניים הפולשים, עד כי לא נותר שריד משמעותי לזהות העמונית.