וידעתם כי אני ה` - יחזקאל ז` | מיכאל פדידה

מאת: מיכאל פדידה ת.פרסום: 16/04/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

המשפט "וידעתם כי אני ה` " (או המקבילה שלו "וידעו כי אני ה` ") – מופיע פעמים רבות בתורה ובספרי הנביאים. כמעט כל המופעים של המשפטים האלה בנביאים מופיעים בספר יחזקאל. יש שוני בין ההקשרים של המופעים האלה בתורה לבין אלה שבספר יחזקאל.

בתורה, המשפטים הנ"ל מופיעים בשני הקשרים: הראשון הוא נסים: התרחשותם הביאה את העדים להם להגיע לאמונה באלהים. הנסים חורגים מגדר הטבע והתרחשותם מיוחסת לאלהים. הנסים הם אירועים הקשורים ליציאת ישראל ממצרים, שהם לטובת עם ישראל ובאותה עת הם עונש למצרים. בשני המקרים הנסים גורמים לעם ישראל ולעתים לעמים אחרים להגיע להכרה שאלהים חולל אותם. דוגמא: בקריעת ים סוף בני ישראל חצו את הים בבטחה ואחר כך שב הים לאיתנו ופרעה ורכבו ופרשיו טבעו בו. הן המצרים והן עם ישראל ייחסו את הארוע הנסי לאלהים.(לגבי מצרים נאמר: "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם [עד ים סוף] ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה`" – שמות יד, 4. לגבי ישראל באותו הקשר נאמר: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה` במצרים ...ויאמינו בה` ובמשה עבדו" – שמות יד, 31.

ליתר דיוק: לרוב בתורה , המשפטים הנדונים (ידיעת ה`) הם תוצאה של נס חיובי שאירע לעם ישראל ורק במיעוט המקרים הסובלים מהנס – המצרים – מגיעים להכרה בה`.

בספר יחזקאל המשפטים הנידונים מתייחסים בדרך כלל לעם ישראל, בהקשר הפוך לזה שבתורה: ברוב המקרים ידיעת ה` של עם ישראל תבוא בעקבות עונשים כבדים מעוררי פלצות, שיפקדו אותו ורק במעט מקרים ידיעת ה` תבוא בעקבות נסים טובים שאלהים יחולל עבורו. (היחס המספרי הזה מתאים בהקבלה לכך שרוב הנבואות של החזקאל הן נבואות זעם ופורענות ורק מיעוטן נבואות נחמה).

בפרקים ו – ז, למשל, מופיעים המשפטים הנ"ל בסיום של של חמש נבואות פורענות קשות. (אחת הדוגמאות: "ונטיתי את ידי עליהם ונתתי את הארץ שממה ומשמה...וידעו כי אני ה`".) כך הדבר בהרבה נבואות פורענות לאורך כל הספר.

במעט מקרים, כאמור, המשפטים הנדונים מופיעים בתוך נבואות נחמה. דוגמא מובהקת היא חזון העצמות היבשות: "כה אמר ה` לעצמות האלה: הנה אני מביא בכם רוח וחייתם, ונתתי עליכם גידים, והעליתי עליכם בשר, וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וחייתם וידעתם כי אני ה`" – לז, 5 – 6.

הדעה שעונש מביא את האנשים לחזור בתשובה, מופיעה כבר בסיפורי יוסף ואחיו. כאשר אחי יוסף נתקלים ביחס קשה מצדו, כאשר הם מגיעים למצרים לשבור שבר, מסופר: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת".

בפרשת ניצבים נאמר: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה ...והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה` אלהיך שמה. ושבת עד ה` אלהיך" – דברים ל`, 1 – 2.

בספר יונה אנשי נינוה חוזרים בתשובה כאשר הם שומעים על החורבן הצפוי להם בגלל החטאים שלהם.

אבל אין זו התפיסה הבלעדית במקרא: יש עדויות רבות לכך שעונש לא מביא לחזרה בתשובה. המבול לא הביא לקץ הרוע בחברה האנושית. לאחר המבול מציג ספר בראשית את דור הפלגה (פרק י"א) ופרקים אחדים אחר כך מתוארת הפיכת סדום ועמורה, ערים שהפכו דוגמא לציון שחיתות מוסרית טוטאלית.

ספרי שופטים ומלכים מראים שוב ושוב שהפורענויות שפקדו את עם ישראל, לא חוללו שינויים מפליגים בנהייה של העם אחר עבודה זרה ושחיתות מוסרית.

כל הנביאים כמעט מעידים שנבואות הפורענות שלהם לא חוללו שינוי לטובה בקרב שומעיהם. עמוס הנביא מזכיר סדרה של אסונות שאלהים הביא על העם החוטא, שלא הביאו אותו לחזור בתשובה (עמוס ד`). גם יחזקאל בעצמו מכנה פעמים אחדות את עם ישראל "בית מרי".

הבעיה של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" שנוכחת בצורה בולטת במקרא (ספר איוב הוקדש לה) מסבירה במידה מסויימת מדוע הצרות שבאו על העם לא גרמו לו לחזור בתשובה. הבעיה הנ"ל התעוררה גם במישור היחסים של עם ישראל לעמים אחרים. (חבקוק חשב שזה לא צודק שהכשדים הרשעים מצליחים לדכא עמים אחרים ובכלל זה את עם ישראל. המציאות סתרה את הצפוי על פי תורת הגמול המקראית ולכן פורענות לא תמיד עוררה את העם לחזור בתשובה.)