תעבור קנאתי שותקת - יחזקאל פרק ח' | דודו פלמה

מאת: כתיבה וציור דודו פלמה ת.פרסום: 17/04/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 1.

ה וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם, שָׂא נָא עֵינֶיךָ דֶּרֶךְ צָפוֹנָה; וָאֶשָּׂא עֵינַי דֶּרֶךְ צָפוֹנָה, וְהִנֵּה מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ, סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּאָה. ו וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם, הֲרֹאֶה אַתָּה מהם (מָה הֵם) עֹשִׂים;

****
2.
איכה רבה פתיחתא
(הושע י"ב) גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי: ר` יודן ור` איבו טבי בשם ר` יאשיה אמרי, על כל תלם ותלם היו מעמידין צלם,...
וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין בראשי הדרכים, שנאמר (יחזקאל ט"ז) אל כל ראש דרך בנית רמתך,
וכיון שלא מיחו בידן, התחילו (חזרו) להיות עושין ברחובות, שנאמר (יחזקאל ט"ז) ותבני לך גב ותעשי לך רמה בכל רחוב,
וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין בעיירות, שנאמר (ירמיה ב`) כי מספר עריך היו אלהיך יהודה וגו`,
וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין בחוצות, שנאמר (ירמיהו י"א) ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבשת,
עד אימתי? עד שהכניסוה לבית קדשי הקדשים. שנאמר (יחזקאל ח`) סמל הקנאה הזה בביאה.

תהליכים
המדרש מתאר את התהליכים שבאמצעותם מתפשטת עבודה זרה.
לו הייתה שם חנה ארנדט הייתה מן הסתם כותבת `דו"ח על הבנאליות של הרוע`.
איך העבודה הזרה יצאה מן השדות אל הדרכים, ומן הדרכים אל הערים, ומן הערים לחוצות ירושלים, ומשם אל קודש הקדשים. ועדיין שומר המדרש את העוקץ שבפירוש לסוף.
הפסוק אומר "סמל הקנאה הזה בביאה". והכוונה ברורה: בכניסה לקודש הקדשים. אבל למונח "ביאה" יש קונוטציה מינית. יש פרשה שלמה בתורה המדברת על קנאה: הרי זו פרשת סוטה. אישה שבעלה מקנא לה וחושד בה. בני ישראל שמים בקודש הקודשים את סמל הקנאה - את פסלו של ירבעם או של מנשה. והנביא זועק ואומר: קצר המצע מהשתרע. אין המיטה יכולה לקבל אישה ובעלה ורעה כאחד.

3.
הו מה עתיק הוא ניגון הקנאה וכמה שורף, ממש כמו ניגון עתיק של נתן אלתרמן

ניגון עתיק / נתן אלתרמן
----------------------------
אִם תֵּרַדְנָה בַּלֵּיל דִּמְעוֹתַיִךְ,
שִׂמְחָתִי לָךְ אַבְעִיר כִּצְרוֹר תֶּבֶן.
אִם תִּרְחַפְנָה מִקֹּר עַצְמוֹתַיִךְ,
אֲכַסֵּךְ וְאֶשְׁכַּב עַל אֶבֶן.

אִם תֹּאמְרִי אֶל מָחוֹל לָרֶדֶת,
עַל אַחֲרוֹן מֵיתָרַי אֲנַגֵּן לָךְ.
אִם תֶּחְסַר לָךְ מַתְּנַת הֻלֶּדֶת,
אֶת חַיַּי וּמוֹתִי אֶתֵּן לָךְ.

וְאִם לֶחֶם תֹּאבִי אוֹ יַיִן,
מִן הַבַּיִת אֵצֵא כְּפוּף שֶׁכֶם
וְאֶמְכֹּר אֶת עֵינַי הַשְּׁתַּיִם
וְאָבִיא לָךְ גַּם יַיִן גַּם לֶחֶם.

אַךְ אִם פַּעַם תִּהְִיִי צוֹחֶקֶת
בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ,
תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת
וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ.