על מה בוכות הנשים ה'מבכות את התמוז'? | יחזקאל ח' | יונה ארזי

מאת: כתיבה וציור יונה ארזי ת.פרסום: 05/05/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בחזונו, יחזקאל נישא בציצית ראשו לירושלים. בירושלים, שהנהגתה גלתה זה מכבר נותרה שארית, האומרת  "אֵין יְהֹוָה רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב יְהֹוָה אֶת הָאָרֶץ". האנשים בירושלים חיים בתחושת נטישה, שתמממש בפרקים הבאים בהם מתוארת מרכבת הכרובים מתרוממת אל על ובה כבוד יהוה בכבודו ובעצמו נוטש את עמו את עירו ואת ארצו.
הנביא רואה את המתתחולל בהיכל יהוה, ובין תיאוריו אנחנו פוגשים את הנשים המבכות את התמוז

וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהֹוָה אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז(פסוק 14)

סצינה זאת  מפתיעה בצימצומה. האופי הקצר של הדברים מניח אותנו בעירפול פרשני: האם צימצום זה מבטא חוסר ענין בחיים הדתיים של הנשים? והאם התקיים בסתיו בירושלים זמן קצר לפני בוא הגשם טקס פולחני שבחלקו קוננו על עונת היובש והצמא ובקשו גשם? מתיאור האירוע מתברר  שהוא מתרחש קרוב לחצר הפנימית, על פתח השער, הנשים המבכות או מקוננות, ישבו במפתיע קרוב מאד לחצר הפנימית קרוב יותר מהזקנים. על כך שלנשים היה תפקיד מיוחד בטקס, אנו לומדים מהא הידיעה המצורפת למילה `נשים`, ויתכן שמדובר בנשים מיוחדות וידועות, אולי מקוננות מקצועיות. שגילמו בגופן את האלה אישתר הבוכה על מות האל תמוז.

יחזקאל מכנה את האל בשמו הבבלי `תמוז` המהדהד את השם של האל האשורי "דומוזי"; מה שמרמז  מרמז על פולחן אבל מסופוטמי שקשור בהיעלמותו הזמנית של האל ובירידתו לעולם התחתון – פולחן שהגיע ממסופוטמיה ונקלט גם בירושלים. הנביא נוקט בכוונה בשמו הבבלי של האל כדי לגנות את הפולחן ולזהות אותו עם הכובשים הבבלים  העתידים לגרש ולהגלות  את כל אלה שמתאבלים על מות האל הבבלי , כרמז מטרים לכך שגם אימוץ הפולחנים הבבליים לא יעזור לאנשי ירושלים הנואשים. ניתן לומר שהגינוי כאן הוא גינוי פוליטי ודתי גם יחד. ראוי לכם אנשי ירושלים, שתתאבלו על עצמכם, גם אתם תעלמו כמו התמוז - אך שלא כמותו - לא  תקומו לתחיה לעולם. 

ואכן, לדעתי  בקריאה נשית, הנשים לא ביכו רק את מות הצמחיה וציפו לגשם , כפי שמפרשים זאת בדרך כלל – אלא ביכו את עצמן ומשפחתן ואת קרבנות המצב הנורא אליו נקלעו אנשי ירושלים.