תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים - יחזקאל ט' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר התמונה פיקסהביי ,עיבוד יונה ארזי ת.פרסום: 18/04/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין


מצאנו דוגמה לענישת הכלל, ובפרט הצדיקים שבו, בגלל עוונות אחרים, בדברי הגמרא (שבת דף נ"ה עמוד א`). הגמרא מספרת כי הראשונים לא משום שחטאו, אלא משום שהיו – שנענשו בעת חורבן הבית היו הצדיקים: אמר רבי אחא ברבי חנינא: יכולים להוכיח את החוטאים, ולא עשו כן. מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל-מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ".

אמר לו הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחם של צדיקים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, ­ היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם - לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי אולם, מצאנו עוד בגמרא (שבועות ל"ט עמוד ב`) שעונשו של מי שלא הוכיח את חברו אינו חמור כעונש החוטא בעצמו.