ביד חזקה ובזרוע נטויה - יחזקאל כ' | מיכאל פדידה

מאת: מיכאל פדידה בתמונה - ספר איכה בקודקס סינאיטיקוס, המכיל את נוסח תרגום השבעים היווני. (330-350 לספירה). נחלת הכלל. ויקיפדיה שימו לב לשם הספר המתנוסס בראשו: Θρήνοι Ιερεμίου (תְרֶנוֹי יֶרֶמִיוּ, קינות לירמיהו) ת.פרסום: 04/05/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מוטיב מרכזי במגילת איכה הוא כדלהלן: אלהים הפך לאויב של עמו. הוא מתואר כמפעיל כלי מלחמה וכמביא הרג וכליה על העם. הנה פסוקים אופיינים לרעיון זה במגילה: "...הרס בעברתו מבצרי בת יהודה...השיב אחור ימינו מפני אויב, ויבער ביעקב כאש להבה...דרך קשתו כאויב...שפך כאש חמתו. היה אדוני כאויב, בילע ישראל, בילע כל ארמנותיה, שיחת מבצריו...עשה אדוני אשר זמם...הרס ולא חמל, וישמח עליך אויב" – פרק א`. (הרעיון שאלהים הופך לאויב לעם שחטא מופיע גם בישעיהו: "והמה מרו ועצבו את רוח קדשו ויהפך להם לאויב. הוא נלחם בם" - סג, 10).

אני סבור שיחזקאל היה מסכים לתיאור הנ"ל במגילת איכה, כפי שמעלה הניתוח הסטטיסטי שערכתי על ספר יחזקאל. איתרתי 20 פרקים שמנבאים חורבן על ממלכת יהודה. ברוב הפרקים (12), מתואר אלהים כמעניש את העם באופן אישי (או בעזרת שליחים שלו) ללא סיוע של אויב קונקרטי ומזוהה. ב- 7 פרקים האויב מביא חורבן על יהודה בשיתוף אלהים או בזימונו. יש רק פרק אחד – פרק י"ט – בו האויב פועל באופן בלעדי ללא איזכור אלהים.

יתירה מזו – בחלק מהפרקים אלהים מבצע בעצמו או בעזרת שליחיו (שאינם נמנים עם האויב) פעולות הרס והשמדה קונקרטיות. בפרק ט` שישה שליחים שלו מבצעים הרג המוני בעזרת גרזנים. בפרק י` – הוא מצווה את האיש לבוש הבדים לקחת גחלי אש ממרכבתו ולשרוף בהם את ירושלים. בפרק טז, אלהים ישרוף את ירושלים, כשם ששורפים ענפי גפן שנזמרו. בפרקים אחרים, אלהים פועל סימולטנית עם האויב כדי להביא חורבן על יהודה. בפרק יז, מלך בבל יביא את צדקיהו לבבל בגלל שמרד בו, וגם אלהים יביא את צדקיהו לבבל וישפוט אותו שם. בפרק כד, אלהים מגדיל את האש שהאויב מבעיר כדי לשרוף את ירושלים: "לכן כה אמר אדוני אלהים:..גם אני אגדיל המדורה" – פסוק י`.

עלי להוסיף כאן תובנה שהגעתי אליה: יחזקאל לא ראה בפעולות הסימולטניות של אלהים עם האויב (בפרק טז ובפרק יז) שיתוף פעולה איתו (דהיינו כמשת"פ), אלא פעולות עצמאיות וסגוליות שלו, שנעשו במקביל לפעולות האויב.

ניתן לתקף את הטיעון הנ"ל בממצא הבא: ברוב פרקי נבואות הזעם נגד עמים שפגעו בעם ישראל, אלהים פועל נגד עמים אלה בעזרת אויבים של העמים האלה (כמו בבל). רק במעט פרקי נבואות מהסוג הזה, אלהים מעניש לבדו את העמים העוינים את עם ישראל (צידון, פלשת ואדום). כלומר שיחזקאל נוטה להדגיש את חלקו של אלהים בהענשת עם ישראל, בניגוד לחלקו בהענשת עמים אחרים.

בניגוד לנביאים אחרים כמו ישעיהו וירמיהו, אין כמעט אצל יחזקאל תיאור קונקרטי של עוצמת האויב, ארגונו הצבאי היעיל, כלי נשקו ופרשיו. דבר זה עולה בקנה אחד עם הטיעון הנ"ל – אם אלהים הוא הגורם הישיר והחשוב בהענשת העם ובחורבן ממלכת יהודה, אפשר לוותר על תיאור צבא האויב. (יש להוסיף שחרב ה` החדה והקטלנית מתוארת ב – 5 פסוקים בפרק כא).

ניתן לתת הסבר חלופי לכך שיחזקאל ממעט לתאר את עוצמת האויב הבבלי וארגונו: הוא לא היה נוכח בחורבן ושמע עליו רק מפי פליט: "...בא אלי הפליט מירושלים לאמור: הוכתה העיר" – ל"ג, 21. (יחזקאל הוגלה לבבל עם גלות יהויכין, שבע שנים לפני חורבן בית המקדש והגליית חלק גדול של העם).

הטיעון הנ"ל יכול אולי להסביר את התמיהה הבאה: יחזקאל ניבא מפלה להרבה עמים שעוינים את עם ישראל (עמון, מואב, אדום, פלשת, צור, צידון ומצרים), אך אין נבואה שלו על מפלת בבל. (ירמיהו ניבא על מפלת בבל וישעיהו ניבא על מפלת אשור). היות שיחזקאל תיאר את אלהים כמעניש הדומיננטי בהבאת החורבן, הוא לא ראה צורך לייחד נבואה על מפלת בבל.

לסיכום - בפרק כ` מתאר יחזקאל את היחסים בין אלהים לעם ישראל החל מיציאת מצרים עד זמנו. לאורך כל התקופה הזו היה עם ישראל כפוי טובה, כי פנה לעבודה זרה ואלהים בעצמו העניש אותו: "חי אני נאום אדוני אלהים, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה...אמלוך עליכם". הביטוי: ביד חזקה ובזרוע נטויה תיאר, כידוע, את הנסים שאלהים עשה לעם ישראל ("...היד החזקה והזרוע הנטויה אשר הוציאך אדוני אלהיך [ממצרים] " – דברים ז`, 19.) ואילו כאן הוא מתאר את הענשת עם ישראל על ידו (ולא באמצעות בבל). פרק כ`, איפוא, הוא דוגמא טובה לטיעון המרכזי ברשימה זו.

הערה

בבל/ארץ כשדים (וכיוצ"ב) נזכרת מעט יחסית בספר יחזקאל בקשר לעם ישראל – רק 14 פעם לעומת 92 פעם אצל ירמיהו. גם ממצא זה מצביע על התייחסות מועטה יחסית לאויב הבבלי. אלהים הוא, כאמור, הגורם המעניש הדומיננטי את עם ישראל בספר יחזקאל.