חרב ה' |יחזקאל כ"א | מיכאל פדידה

מאת: מיכאל פדידה התמונה -azboomer פיקסהביי ת.פרסום: 05/05/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

בחלק הראשון של הפרק מתוארת חרב ה` שהיא חדה, מאיימת וקטלנית. בחלק השני של הפרק נזכרת חרב מלך בבל שתפעל נגד ירושלים. פרשנים רבים רואים בחרב של החלק הראשון חרב אלהים מטפורית שתופקד בידי נבוכדנאצר. הרטום, למשל, מפרש את פסוק ח`: "...כה אמר ה`: הנני אליך, והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע" – "חרב נבוכדנאצר העושה את שליחותי, נחשבת כחרבי".

לי נראה שיש להבין את המונח חרב ה` באופן מלולי, כישות בפני עצמה ולא רק כחרב אלהים שמופקדת בידי אויב ארצי. והראיה, שהנביא מזכיר שתי חרבות, חרב ה` וחרב מלך בבל, ולא יוצר זהות ביניהן באופן מוחלט.

לפני שאעמוד על חשיבות ההבחנה הזו, אני רוצה להביא מקורות במקרא שמבססים הבחנה זו. הדוגמא הכי טובה היא מדברי הימים: כעונש אלהי על קיום מפקד אסור בידי דוד, אומר לו גד הנביא: "כה אמר ה` קבל לך, אם שלוש שנים רעב, ואם שלושה חודשים נספה מפני צריך וחרב אויביך למשגת, ואם שלושת ימים חרב ה` ודבר בארץ ומלאך ה` משחית בכל הארץ" - דברי הימים א, כא, 11 – 12. יש כאן הבחנה חותכת בין חרב ה`, שאלהים יכול להפעילה בעצמו או דרך שליח שמימי לבין חרב אויב שגם היא פועלת בשליחותו . יש להוסיף, שחרב ה` כאן היא מטפורה למוות שאלהים יכול לגרום על ידי דבר. (ראו הערה 1).

יחד עם זה ברור שניתן להתייחס לחרב ה` באופן מילולי, פשוטו כמשמעו. ( ב"שירת הים" מתואר אלהים "כאיש מלחמה". "בשירת האזינו" נזכרת חרב אלהים: "אם שנותי ברק חרבי ...אשיב נקם לצרי". בישעיהו סג, אלהים נוקם באדום ולבושו מוכתם בדם קרבנותיו).

מדוע חשובה הבחנה זו? יש בספר יחזקאל שלוש קבוצות של פרקים המתייחסים לנבואות פורענות לעם ישראל:

א.     פרקים שבהם ברור שאלהים פועל בעצמו (או על ידי שליחים שמימים) להחריב את ממלכת יהודה (פרקים ט – יב למשל).

ב.      פרקים שבהם הבבלים פועלים בשליחות האל או יחד אתו לאותה מטרה (למשל, טז, כא, כג, כד).

ג.       פרקים שבהם מוזכרת חרב כעונש וניתן לדעתי לייחסה לפעולה עצמאית של אלהים ולאו דוקא לחרב אויב. דוגמאות לכך: פרקים ה, ו, יד. (ראו הערה 2).

אם נצרף את הפרקים של קבוצות א ו –ג, יסתבר שהם רבים יותר מהפרקים בקבוצה ב. המסקנה המתבקשת היא שיחזקאל רצה להדגיש שאלהים בעצמו (או על ידי שליחיו השמימים) גרם באופן ישיר לחורבן ולגלות של יהודה ושיש חשיבות משנית לחורבן שמקורו באויב הבבלי, אע"פ שגם הוא פעל בשליחות האל. (ראו רשימה שלי ליחזקאל כ תחת הכותרת : ביד חזקה ובזרוע נטויה).

ניתן להאיר את הנאמר לעיל, דרך הדיון בשאלה הבאה: עד כמה מזדהה יחזקאל עם ההסבר התיאולוגי שבבל פעלה בשליחות האל?

ישעיהו וירמיהו פיתחו את ההסבר התיאולוגי שאלהים מפעיל אימפריה חזקה (אשור / בבל), להענשת עם ישראל שחטאיו כבדים. ישעיהו: " הוי אשור שבט אפי! ומטה הוא בידם זעמי. בגוי חנף אשלחנו" – פרק י`. ירמיהו: "מפץ אתה לי כלי מלחמה וניפצתי בך גוים והשחתי בך ממלכות" – פרק נא (בנבואה על מפלת בבל).

ירמיהו פיתח יותר מישעיהו את ההסבר הנ"ל. הוא חשב שאלהים העניק לבבל שליטה לגיטימית על כל ארצות הסהר הפורה, כולל יהודה ולכן הוא התנגד למרד של צדקיהו נגד בבל: "ועתה אנכי [ אלהים] נתתי את כל הארצות האלה בידי נבוכדנאצר מלך בבל עבדי וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו" – כז, 10. יתירה מזו. כמעט בכל נבואת זעם שלו על חורבן ממלכת יהודה, הגורם המחריב בשליחות האל הוא בבל. לכן לא יפלא שירמיהו מכנה פעמים אחדות את נבוכדנאצר "עבדי", מונח מהוא משתמש בו כלפי יעקב או דוד. (גם משה ויהושע זכו להיקרא "עבד ה").

בהשוואה לישעיהו ולירמיהו, ההסבר התיאולוגי הנ"ל אינו מרכזי בתפיסתו של יחזקאל. רק במקום אחד הוא משתמש במפורש בתיזה הנ"ל: "וחיזקתי את זרועות מלך בבל, ונתתי את חרבי בידו ושברתי את זרועות פרעה" – ל, 24.

ציטטה זו מחזירה אותנו לטיעון שלעיל, בדבר חשיבות ההבחנה בין חרב ה` (שמבטאת פעולה ישירה של אלהים) לבין חרב ה` שניתנת בידי שליח ארצי (צבא בבל), ומבטאת פעולה עקיפה של האל באמצעות שליח.

שני הטיעונים הנ"ל על חרב ה` ועל האויב הבבלי הפועל בשליחות האל, מובילים למסקנה שיחזקאל הדגיש יותר את פעולות העונשין של אלהים בעצמו נגד ממלכת יהודה מאשר את החורבן על ידי בבל. המסקנה הזאת תואמת את קביעתו של יחזקאל קויפמן (בספרו תולדות האמונה הישראלית): לפי ספר יחזקאל, לא מלך בבל הוא שהחריב את ירושלים. החורבן היה תוכנית של אלוהים.

הערות

1.במקומות אחדים במקרא מסופר על מלאך ה` עם חרב שלופה בידו:  

       -     מלאך ה` שנגלה לאתונו של בלעם ולבלעם – במדבר פרק כב.

-        מלאך ה` שנגלה ליהושע ביריחו – יהושע ה.

 

-        לאחר שאלהים העניש את עם ישראל בדבר על המפקד שערך, מסופר: "וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה`...וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים". כאן חרב המלאך משמשת מטפורה למגיפת הדבר.

2. בפרקים ה ו - יד נאמר שאלהים יביא חרב על עם ישראל יחד עם רעב, דבר וחיה רעה. רעב (מבצורת), דבר וחיות טרף הן מכות טבע בשליטת האל. מכאן ניתן להבין שיחזקאל מדבר על חרב ה` בשימוש האל בעצמו ולא על חרב האויב. בפרק ו נאמר שאלהים יביא חרב על העם. היות שיחזקאל מוסיף ואומר: "והפלתי חלליכם...ונתתי את פגרי בני ישראל לפני גילוליהם" – ניתן להסיק שהכוונה לחרב ה` עצמה.