יחזקאל פרק כ"ז | דודו פלמה | את אמרת "אני כלילת יופי"

מאת: דודו פלמה ת.פרסום: 15/05/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 


1. אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי. בְּלֵב יַמִּים גְּבוּלָיִךְ; בֹּנַיִךְ כָּלְלוּ יָפְיֵךְ. בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר בָּנוּ לָךְ אֵת כָּל לֻחֹתָיִם; אֶרֶז מִלְּבָנוֹן לָקָחוּ לַעֲשׂוֹת תֹּרֶן עָלָיִךְ. אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ; קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ שֵׁן בַּת אֲשֻׁרִים מֵאִיֵּי כִּתִּיִּם. שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה מִפְרָשֵׂךְ, לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס; תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵּי אֱלִישָׁה הָיָה מְכַסֵּךְ. יֹשְׁבֵי צִידוֹן וְאַרְוַד הָיוּ שָׁטִים לָךְ; חֲכָמַיִךְ צוֹר הָיוּ בָךְ הֵמָּה חֹבְלָיִךְ. זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ; כָּל אנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם הָיוּ בָךְ לַעֲרֹב מַעֲרָבֵךְ.
****

2. יחזקאל מתנבא על צור. הוא מתאר אותה כממלכה הנמצאת בשיא כוחה. כל הקיים בה מלא הוד ופאר נשגב. אך בחיים תמיד יש את הרגע הזה שבו אנחנו חשים כל כך מלאי עצמה ומאמינים שכל הקיים, כל מה שהשגנו והקמנו ביגיעה רבה ובעמל רב, יחזיק מעמד ויימשך לפחות לנצח.
אבל בכל התחלה טמונה כבר תודעת הקץ. זה המגולה וזה הנסתר. וההיסטוריה מלמדת שלאורך כל התקופות בתרבות האנושית, עמים שנכחדו האמינו בכל רגע נתון שהם פה לתמיד.
****
3. הכול היה כל כך ראשוני. מבודדים כמעט לגמרי מהעולם שהתרחש מעבר לגבעות הצחיחות, ניהלו את חייהם כאילו הם באמת לבדם. רק הבדווים היו שם תמיד איפה שהוא בסביבה וצפו בהם באדישות עוינת מהגבעות.
בלילות היו השירים, ששרו לעצמם ולחופת הכוכבים שהתנשאה מעליהם כבירה וצפופה, עולים למעלה יחד עם הגיצים הניתזים וממריאים מהמדורה שסביבה ישבו, עד שלא יכלו יותר לעצור בעצמם והם פרצו במחול סוער והאש שכמו אחזה בהם העלתה שלל נגוהות מרהיבים בחשכת הליל.
מעל לכל עמדה בהם הרגשה ודאית ובלתי ניתנת לערעור שברצותם הם בוראים עולמות חדשים וברצותם יחריבו אותם בהבל פיהם. הלילה החשוך והרך נראה להם אינסופי ונצחי כמו הזמן שתעתע בהם להאמין שהם פה לתמיד.
****

4. ככלות הזיכרון
------------------------------

שָׂדוֹת מַצְהִיבִים בֵּין גַּלֵּי אֲבָנִים שְׁחוֹרוֹת
פַּלְגֵי מַיִם זַכִּים נִגָּרִים מֵהָרִים עַתִּיקִים
לִהְיוֹת מַעְיָנוֹת נִסְתָּרִים מְפַכִּים לְאַט
לִתְהוֹם לֹא הַרְחֵק מִכָּאן, הוֹלְמִים חֲשִׁשִּׁינִים
בַּזְּמַן הַשָּׁקוּף, צִלְצוּל קוֹלוֹת מִלְחָמָה
סַלַאח אַ-דִין בִּשְׁלַל דִּגְלֵי סַהַר דּוֹרֵס
אֶת מְצַד עֲתֶרֶת סֵמֶל אַחֲרוֹן לְמַמְלֶכֶת
בְּרוֹשִׁים שׂוֹרְטֵי בְּשַׂר שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת
שֶׁל מַלְכוּת יְרוּשָׁלַיִם וּמְלָכֶיהָ הַגֵּאִים
שֶׁפַּעַם חָלְמוּ כָּאן מִזְרָח תִּיכוֹן חָדָשׁ.
--

לֹא רָחוֹק מֵהַמָּקוֹם שֶׁהָיָה בֵּית קְבָרוֹת
לְחַלְלֵי אוֹיֵב צָעַד גֵּאֶה בַּאֲבַק הַכֻּרְכָּר
הַלָּבָן גּוֹטְפְרִיד מִבּוּיוֹן שֶׁלֹּא רָצָה לְהַמִּיר
אֶת זֵר הַקּוֹצִים בְּכֶתֶר מַלְכוּת עַד שֶׁהָיָה
גַּם הוּא לְאָבָק תַּחַת רַגְלֵיהֶם שֶׁל כּוֹבְשִׁים
שֶׁבָּאוּ וְנֶעֶלְמוּ בִּתְהוֹם שֶׁאֵין מִמֶּנָּה חֲזָרָה
לְלֹא הֶרֶף עָלוּ וְחָרְבוּ מְצוּדוֹת נִשְׂגָּבוֹת
אֲנָשִׁים נוֹלְדוּ וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ מַתְרִיסִים
אֶת אֲרָעִיּוּת קִיּוּמָם כִּצְלִילָהּ הָאַחֲרוֹן שֶׁל
תִּזְמֹרֶת שֶׁתָּוֶיהָ הִתְפַּזְּרוּ לְכָל רוּחַ.
--

עַכְשָׁו רוּחַ קַלִּילָה עוֹלָה מֵהַוָּאדִי נוֹשֵׂאת
אֶת נְשִׁימַת הַשִּׂנְאָה שֶׁל צְרִיחַת הָרָקֵטוֹת
יְלָלָה דַּקָּה וְחַדָּה שֶׁל כְּאֵב הַמִּזְרָח שֶׁאֵין לוֹ
סוֹף בָּא תָּמִיד בְּרִסּוּק גָּדוֹל וּמַחֲרִישׁ אָזְנַיִם
מִי שֶׁחַי כָּאן נִדּוֹן לִלְמֹד אֶת סוֹד הַשִּׂנְאָה
לַמְרוֹת וּבִגְלַל שֶׁנִּצְרַף בְּאֵשׁ כִּבְשָׁנִים,
שֵׁבֶט נוֹדֵד בַּזְּמַן, נוֹשֵׂא עַל גַּבּוֹ הָעַתִּיק
כְּמוֹ אַחֲרֵי לֵיל אַהֲבָה פְּרָאִי אֶת שְׂרִיטוֹת הַחִבָּה
שֶׁל עוֹלָם אָדִישׁ לְעֶצֶב קִיּוּמוֹ, שֶׁרוֹצֶה כָּל כָּךְ
סוֹף סוֹף לָנוּחַ, רַק לָמוּת כְּשֶׁטַּעַם הַדְּבַשׁ שֶׁל
פֵּרוֹת חַיָּיו נוֹטֵף עַל שְׂפָתָיו הַהוֹלְכוֹת וְכָלוֹת.