מגילת רות - מיכאל פדידה

מאת: מיכאל פדידה, התמונה - Portrait of a woman as Ruth (c. 1853) by Francesco Hayez ויקיפדיה נחלת הכלל ת.פרסום: 29/05/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

מגילת רות – חלק א`

 

רות, תמר ואסתר

מגילת רות ומגילת אסתר הן שני ספרי התנ"ך היחידים שנקראים על שם נשים (הדבר עולה בקנה אחד עם הנטייה במקרא למעט לעסוק בנשים, בין היתר בגלל שאינן משמשות בקודש או נושאות בתפקיד ציבורי). שתי הנשים חוו משברים בחייהן וידעו להתמודד איתם. רות עזבה את מואב, את עמה ואת דתה מתוך נאמנות לחמותה ועברה לתרבות העברית ואילו אסתר לא עזבה את דתה, אבל ניתקה מסביבתה היהודית ועברה לחיות בתרבות המלכות הפרסית (ראו הערה 1).

רות מזכירה גם את אברהם. אברהם עזב את ארצו ומולדתו בפקודת האל ("לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך") ואילו רות עזבה את עמה ואת מולדתה מתוך מחוייבות לחמותה כדי שלא תישאר לבד לאחר ששכלה את בעלה ואת שני בניה ("הוגד לי כל אשר עשית את חמותך...ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך") (רות נקראה כך כנראה בגלל רעותה לנעמי, כשם שערפה נקראה כך כי הפנתה עורף לנעמי). יש שוני כמובן בין אברהם לרות – אברהם עזב את ארצו כדי לייסד דת חדשה ולייסד קהילה משפחתית ואילו רות הצטרפה לדת קיימת ולקהילה ספציפית – קהילת בית לחם, כתוצאת לוואי מהנאמנות שלה לנעמי, ששכלה את בעלה ואת שני בניה.

אבל ההשוואה הנעשית במגילה עצמה היא בין רות לתמר. שתיהן ילדו בנסיבות של יבום. תמר ילדה ליהודה תאומים, לאחר שיהודה מנע מבנו שלה לייבם אותה. רות ילדה לבועז, שייבם אותה, את עובד בהיותו הגואל הקרוב לבעלה שמת (ראו הערה 2).

הן תמר והן רות יזמו את הקשר עם "היבם", באמצעות פעילות מינית מפוקפקת, במידה זו או אחרת. תמר הנועזת התחפשה לזונה כדי לשכב עם יהודה חמיה (גילוי עריות?) ואילו רות פעלה בחשכת הליל, הרחק מעין רואה, כדי לשכב למרגלותיו של בועז ולהבהיר לו גם בפנייה ישירה: "ופרשת כנפך על אמתך, כי גואל אתה". רמת הסיכון של תמר ורות היא שונה כמובן. תמר סיכנה את חייה בהתחפשות שלה לזונה ובקיום יחסי מין עם יהודה ואילו רות לא סיכנה את עצמה כמעט. ראשית, היא פעלה בחסות החשיכה. שנית, היא הייתה בטוחה כמעט שתשיג את מטרתה, לאור היחס החיובי לו זכתה מצד בועז, במלל ובמעש.

אמנם הרעיון שרות תגיע לגורן של בועז אינו שלה, אבל היא הסכימה להוציאו לפועל. היא גם לא חיכתה שמישהו מבית לחם יסייע להן כלכלית, אלא יזמה בעצמה את הרעיון להתפרנס מלקט והוציאה אותו לפועל.

רות מצטיינת בכושר דיבור רהוט. היא גם ידעה לגרור את בועז להחמיא לה (fishing for compliments). היא הבינה מתוך היחס הטוב שלו אליה ("אל תלכי ללקוט בשדה אחר"), שהוא בדיוק יודע מי היא. אך בכל זאת היא אמרה לו, לאחר שהיא השתחוותה לו: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה?!". הטריק הצליח והוא מרעיף עליה שבחים על שדבקה בנעמי ועזבה את הוריה ואת מולדתה. היא ידעה להודות לו על כך: "אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך". יש בדבריה רמז שהיא הייתה רוצה להימצא בקרבתו ואולי להיות אשתו (מילים דומות השמיעה אביגיל לדוד, כשניסתה לשכנעו לא לפגוע בנבל בעלה, שלא נענה לבקשת דוד לפצותו על ששמר על צאנו במדבר: "בי אדוני העוון ותדבר נא אמתך באזנך ושמע דברי אמתך". לאחר מות בעלה, אביגיל נענתה לבקשת דוד לשאתה לאשה: "ותקם ותשתחו אפים ארצה ותאמר הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני" – שמואל א כה) (ראו הערה 3). השכיבה של רות למרגלות בועז בלילה בגורן לא השאירה ספק בעיני בועז שהיא מאוד רוצה שהוא ישא אותה לאישה, עוד לפני שהוא שמע זאת במפורש ממנה: "אנכי רות אמתך, ופרשת כנפך על אמתך, כי גואל אתה".

מעניין להשוות בין התפיסה הגברית והנשית כלפי היבום של בועז. היבום נועד לתת המשכיות גיניאלוגית לגבר שנפטר ללא בנים. ואכן בועז מציג נקודת ראות גברית זאת פעמיים. בפעם הראשונה בפניה שלו לגואל שהיה קרוב ממנו לבעלה המת של רות: "ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואביה אשת המת, קנית להקים שם המת על נחלתו". בפעם השניה, בהכרזה שלו לכל תושבי בית לחם: "וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו".

נקודת המבט הנשית של נעמי ורות שונה. דרך מנהג הייבום רצתה נעמי למצוא בעל לרות, אחרי שסבלה ממות בעלה והקריבה הרבה כדי להמשיך לתמוך ברות. היא גם חשבה שהנישואין של רות לבועז יבטיחו את העתיד הכלכלי של שתיהן ("ותאמר לה נעמי חמותה: בתי, הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך"). דברים אלה אמרה נעמי לרות, לפני ששלחה אותה בחסות הלילה לשכב למרגלות בועז בגורן. (דאגה כזו של נעמי כבר באה לידי ביטוי, בדברי השכנוע שלה לערפה ורות שלא להצטרף אליה לבית לחם: "יתן אדוני לכם ומצאן, מנוחה אשה בית אשה...למה תלכנה עמי? העוד לי בנים במעיי והיו לכם לאנשים?"

רות עצמה אומרת לבועז בגורן: "אנכי רות אמתך ופרשת כנפך על אמתך, כי גואל אתה". דהיינו, היא ביקשה שישא אותה לאישה ויגאל אותה מבדידותה, וגם כדי שתוכל להיות אמא. (אמנם היא השתמשה בביטוי המשפטי "גואל", אבל אין ספק שהיא ביקשה גם שיגאל אותה בתור בעל).

הגיניאלוגיות במקרא הן דרך גברים ולא דרך נשים ולכן גברים מעוניינים בצאצאים כדי ששמם יזכר בדורות הבאים ( דוגמאות: בשבעים נפש שירדו למצרים, לא נמנו נשים, למעט דינה ושרח בת אשר. גם ברשימת היוחסין של דוד המלך בסוף מגילת רות, לא נמנו נשים). אינטרס זה אינו נחלת הנשים. הנשים מבית לחם אמרו לנעמי לאחר לידת עובד: "ברוך ה` אשר לא השבית לך גואל היום, ויקרא שמו בישראל. והיה לך למשיב נפש ולכלכל את שיבתך, כי כלתך אשר אהבתך ילדתו, אשר היא טובה לך משבעה בנים".

נשים, איפוא, הדגישו יותר את היתרונות שהיא תפיק מעובד, הבן של רות, מאשר את הנצחת השם של בנה המת.

 

הערות

1. הן מגילת רות והן מגילת אסתר מתחילות בתיאור אסון או אסון מתקרב ומסתיימות בכי טוב. הרעב והמוות בתחילת מגילת רות מפנים מקומם בסופה לרווחה כלכלית ולחיים חדשים. מגילת אסתר מסתיימת ב"נהפוך הוא": היהודים שעמדו להישמד נוקמים באויביהם: "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" – ט, 1.

2. ליתר דיוק הלכתי: בועז לא ייבם ממש את רות, אלא נשא אותה במסגרת הלכתית הנקראת גאולה . קרוב של נפטר הזכאי לקנות את אדמתו, צריך לשאת את אלמנתו, אם הוא מת ללא ילדים. לכן ליתר דיוק צריך לדבר במקרה של בועז ורות על גאולה שהיא מעין ייבום. שני המנהגים, ייבום וגאולה, נועדו להבטיח המשכיות וזכרון לשמו של גבר שנפטר, שהיה נשוי ולא היו לו ילדים.

המונח ייבום לא נזכר במפורש במגילה. אבל הוא נרמז באיזכור של מעשה יהודה ותמר וכן בכינוי יבמה במשמעות של גיסה: "הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה, שובי אחרי יבמתך" – א, 15. היבם הוא האח של הבעל, גיס (דהיינו, היבם שעשוי לשאת אותה, אם ימות בעלה) ולכן אשתו נקראת יבמה.

דרך אגב, המקרה של רות המואביה נדון במסכת יבמות בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי.

3. יש דמיון רב בנוסח של ההשתחויה של שתי הנשים. על רות מסופר:"ותפול על פניה ותשתחו ארצה" (ב, 10) ועל אביגיל: "ותפול לאפי דוד על פניה ותשתחו ארצה" – שמואל א כה, 23.

 

אמצעי ספרותי במגילת רות

מלאכת הסיפור במגילת רות מושלמת ומתארת ביד אמן דמויות, דיאלוגים ועלילה. אני רוצה לציין ברשימה זו אמצעי לשוני-ספרותי שמחבר המגילה עושה בו שימוש לכל אורכה. כוונתי לשימוש חוזר באותם ביטויים או דימויים של דובר אחד על ידי דובר שני. הנה דוגמאות אחדות:

-        נעמי לרות ולערפה:"יעשה ה` חסד, כאשר עשיתם עם המתים ועמדי". נעמי לרות: "ברוך הוא לה`, אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים".

-        נעמי לערפה ולרות: "יתן ה` לכם ומצאן מנוחה אשה בית אשה".

נעמי לרות: "בתי, הלא אבקש לך מנוח, אשר ייטב לך".  

-        נעמי מפצירה ברות וערפה: "למה תלכנה עמי וגו` " ורות אומרת לה: "כי אל אשר תלכי אלך".

-        נעמי לרות: "הנה שבה יבימתך אל עמה ואל אלהיה" ורות עונה: "עמך עמי ואלהיך אלהי".

-        נעמי לרות: "שובי אחרי יבמתך" ורות משיבה: "אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך".

-        נעמי מתלוננת על מר גורלה בשובה לבית לחם: "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה`" ובועז מצייד את רות בשעורים בפרידה ממנה לאחר הלילה בגורן ואומר לה: "אל תבואי ריקם אל חמותך".

-        בועז משבח את רות: "ישלם ה` פועלך...אשר באת לחסות תחת כנפיו" ורות אומרת לבועז המופתע למצוא אותה למרגלותיו בגורן: "ופרשת כנפך על אמתך". (רות מחמיאה לבועז, כי היא משווה בין כנפי השכינה לכנפיו שלו).

-        נעמי לרות וערפה: "למה תלכנה עמי? העוד לי בנים במעי?" ושכנותיה אומרות לה לאחר שעובד נולד: "כי כלתך אשר אהבתך ילדתו, אשר היא טובה לך משבעה בנים". וכן הן אומרות: "יולד בן לנעמי".

-        נעמי בשובה לבית לחם לנשי העיר: "אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרא". לאחר לידת עובד: "ותקראנה לו השכנות שם לאמור: יולד בן לנעמי. ותקראנה שמו עובד". המצב של נעמי התהפך לטובה.

       -   בועז מכונה גיבור חיל והוא מכנה את רות אשת חיל. לאחר שבועז התחייב לייבם את רות, מאחלים לו תושבי בית לחם: "ועשה חיל באפרתה".

השימוש החוזר באותם ביטויים במגילת רות מעניקים לטקסט קישוריות ולכידות ומוביל את הקורא לקשר בין אירועים שונים.    

חלק ב`

מגילת רות וספר שופטים

הפתיחה של מגילת רות קושרת אותה לתקופת השופטים: "ויהי בימי שפוט השופטים". ואכן בתנ"ך הנוצרי של הברית הישנה מקומה של מגילת רות הוא אחרי ספר שופטים. גם יוסף בן מתתיהו, מספר את הסיפור של מגילת רות ב"קדמוניות היהודים", אחרי שהוא מסיים לתאר את תקופת שמשון, אחרון השופטים.

כזכור, מסתיים ספר שופטים במשפט: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". בכך הספר מקשר בין תקופת השופטים לתקופת המלוכה שבאה אחריה (מלכות שאול ומלכות דוד). גם מגילת רות מסתיימת באיזכור דוד המלך, שהוא צאצא של בועז ורות.

נראה לי גם שמגילת רות קשורה לספר שופטים על דרך ההנגדה. תקופת השופטים מאופיינת בנהייה מחזורית אחר עבודה זרה, במשברים כלכליים ("ויחר אף ה` בישראל ויתנם ביד שוסים וישוסו אותם"), וכן באירועים מקוממים מבחינה דתית (פרשת פסל מיכה) ומבחינה מוסרית (מעשה פילגש בגבעה), שמעידים על חברה שבה "איש הישר בעיניו יעשה". החברה המתוארת במגילת רות, לעומת זאת, היא חברה אידילית, שבה מקיימים את מצוות הלקט לעניים ולגרים ומנהגים של יבום וגאולת שדה כהלכתם. זוהי חברה שמוצאים בה גילויים של נאמנות אין קץ (של רות לנעמי), גילויי אמפתיה לנעמי לנוכח מות בעלה ושני בניה, ושמחה בשמחתה כאשר נולד לה בן כביכול (עובד בנם של רות ובועז).

רות נוטשת את דתה ומקבלת עליה את דת ישראל, וזאת בניגוד לנהייה אחר עבודה זרה בתקופת השופטים. שם אלהים במגילת רות שגור בשפת היום יום של האנשים: בועז מברך את הקוצרים כאשר הוא פוגש אותם בברכה: "ה` עמכם" והם עונים לו: "יברכך ה`". נעמי אומרת על בועז: "ברוך הוא לה`". בועז אומר לרות: "ברוכה את לה`". הנשים אומרות לנעמי: "ברוך ה` אשר לא השבית לך גואל היום". שימו לב שגיבורי המגילה, רות ובועז, זכו להיקרא אנשים ברוכים לה`, כלומר אנשים ראויים וטובים.

רות ובועז מכונים גם אנשי חיל. בועז כונה "גיבור חיל" על שהיה בעל אדמות ורות כונתה "אשת חיל" על ידי בועז, בגלל מעלותיה וקורות חייה המיוחדים (בספר משלי לא על אשת חיל, "נודע בשערים בעלה" ואילו במגילת רות, בועז המכנה את רות "אשת חיל" ומעלה אפשרות שיהיה בעלה, אומר לה: "יודע כל שער עמי כי אשת חיל את" – ג, 11).

בניגוד ליריבויות ולמלחמות הבין שבטיות בספר שופטים, מודגשת במגילת רות הסולידריות המשפחתית. נעמי פונה לרות ואל ערפה "בנותי" וגם בועז פונה אליה "בתי" (לפני שנשא אותה לאשה). בועז מכנה את אלימלך (הבעל המת של רות) "אח" אע"פ שאינו אחיו ממש (ד, 3).

כאשר נודע לבועז שרות, שהיא קרובת משפחתו, מלקטת בעומרים אחר הקוצרים, הוא העניק לה הטבות אחדות: הזמין אותה לסעודת הקוצרים בזמן האוכל ואיפשר לה ללקט בין העומרים. בועז גם הסכים לגאול את חלקת השדה של אלימלך ולייבם את רות המואביה שהסתפחה לעם ישראל.

הנתינה גם מודגשת במגילה: בפרק א` במגילה נאמר: "ותקם היא וכלותיה ותשב משדה מואב, כי פקד ה` את עמו לתת להם לחם". בשדה, בעת הקציר, נותן בועז לנעמי באמצעות רות מטפחת מלאה בשעורים. גם אלהים נותן: "ויאמרו כל העם...יתן ה` את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה". אלהים נתן הריון לרות. (מחבר המגילה יכול היה להשתמש במלים: אלהים פקד את רות ותהר, אך הוא בחר בפועל לתת. בפרק א` השתמש,כזכור, מחבר המגילה בפועל פקד).

המגילה מזכירה פעמים אחדות את התנהגות החסד של רות כלפי נעמי, הן על ידי נעמי והן על ידי בועז. בנוסף לכך הגדיר בועז את הרצון של רות שישא אותה לאישה כמעשה חסד כלפיו, כי העדיפה אותו אף על פי שלדעתו היא יכלה לזכות בחתן צעיר ממנו ובעל אמצעים ("היטבת חסדך האחרון מהראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר"). גם לאלהים מייחסת נעמי התנהגות של חסד: "אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים" (חסד = פעולה אלטרואיסטית שיש בה הקרבה מסוימת ללא ציפייה לתמורה).

בועז מזמין את רות להצטרף לסעודת הקוצרים שלו והוא מספק לה אוכל "ותאכל ותשבע ותותר". משפט זה מזכיר את ההבטחה של משה לעם בדבר הארץ היעודה להם: "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה...ואכלת ושבעת וברכת את אדוני אלהיך" – דברים ח, 9-10. האלוזיה הזו מעידה שבית לחם הייתה חברה טובה, שכן הפסוק בדברים מתייחס לחברה שמקיימת את דברי התורה.

אף על פי שחברת בית לחם מתוארת כחברה טובה, נדיבה ושומרת חוק, היא אינה מושלמת. בועז הזמין את רות להמשיך ללקט בשדהו עם קבוצת הקוצרות בכל תקופת הקציר ולא ללקט בשדות של אחרים מחשש ששם עלולים פועלי הקציר להטריד אותה (ב, 8-9, 21-22). אף לא אחד מתושבי בית לחם או הקרובים של נעמי, לא התעניינו לדעת האם היא ורות נמצאות במצוקה כלכלית. בועז מבקש מרות לעזוב את הגורן לפני שייאור היום, כדי ששמה הטוב לא יפגע על ידי לשונות רעות.

פוטנציאל הרכילות במקרה הזה היה גדול. כזכור בנותיו של לוט השקו אותו בלילה ושכבו אתו, כדי שיהרו ממנו, כי הן חשבו שלא נותרו עוד אנשים בעולם, לאחר הפיכת סדום ועמורה. ממפגש זה נולדו האבות הקדמונים של מואב ועמון. המעשה של רות המואביה בגורן יכול היה להעלות את האסוציאציה של משכב בנות לוט עם אביהן ומזה יכלו הרכלנים להפיץ שמועה שרות שכבה עם בועז (ולא רק ישנה למרגלותיו), כדי לפתות אותו לשאתה לאשה (אמנם רות לא שכבה עם בועז, אבל פיתוי יש בהחלט כאן. שכן היא התרחצה, התבשמה ולבשה שמלה יפה לקראת המפגש עם בועז ביחידות בגורן המבודד בחצות הלילה). יחד עם זה, איני חושב שהתורה מגנה באופן טוטאלי את מעשה לוט ובנותיו (אם כי מואב ועמון היו ממזרים דה פאקטו?), שכן הן פעלו מתוך הנחה שהן ואביהם הם היחידים שנותרו בעולם

והן דאגו להמשך הקיום של המין האנושי: "ואיש אין בארץ לבוא עלינו...לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע" – בראשית יט, 31-32. ( הרי ברור שקין הביא ילדים עם אחותו והתורה לא ראתה בזה גילוי עריות.)

דומה שהתורה מזכה את לוט מאשמה במעשהו עם שתי בנותיו, שכן לגבי כל אחת מהן נאמר: "ולא ידע [לוט] בשכבה ובקומה" – בראשית יט.

בכל זאת, בועז לא ביקש מרות לחזור לביתה מיד כשהבחין בה באמצע הלילה, אלא היא שכבה למרגלותיו עד הבוקר. הוא רצה להבהיר לה שהמעשה הלא קונבנציונאלי שלה ראוי בעיניו ושהוא לא מפקפק בצניעותה. יש להניח גם שהוא נהנה מהחוויה, בהתחשב בכך, שכנראה, שזו הייתה פעם ראשונה שהוא בילה לילה בגורן עם אשה צמודה למרגלותיו. (ניתן למצוא לכך רמז בטקסט: "ויאמר [בלבו] : אל יודע כי באה האשה הגורן" – ג, 14. בועז רואה ברות אישה, בגלל החויה שעבר איתה. הפועל יודע רומז למשמעות המינית של לדעת אישה. הוא לא הוגה בלבו את שמה, גם בגלל שהוא רצה שכל האירוע לא יוודע ויישמר כסוד בינו לבינה.)

בדיעבד הסיפור על המפגש בגורן נודע ולא פגע ברות ובבועז. היה חשוב לבועז לשמור על העניין בפרק הזמן הקריטי עד שעניין הגאולה יוסדר סופית והוא (ולא הגואל פלוני אלמוני) ישא אותה לאשה. לו הדבר היה נודע לפני כן, יתכן שהרכילות הייתה פוגעת בשמה הטוב של רות ובועז היה נרתע מלשאת אותה לאישה.

מנין ניתן להסיק שהמפגש האסור בלילה בגורן נודע לתושבי בית לחם לאחר הנישואין ולא רק מאוחר יותר, בעת חיבור המגילה? התשובה החיובית נמצאת בברכת הנוכחים לבועז, לאחר שהוא הכריז שהוא גואל את אדמת נעמי ונושא את רות לאשה: "...יהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה". האמירה הזו נותנת לגיטימציה למעשה תמר ויהודה (התחפשותה לזונה וכו`). ואם המעשה של תמר כשר, קל וחומר שהצעד של רות בגורן הוא כשר לעילא ולעילא, לו גם שכבה עם בועז, באותו לילה דרמתי.

הדיון הזה ושני הסעיפים להלן (והדיון בחלק א על מגילת רות: רות, תמר ואסתר) מעלים קשרים אסוציאטיביים סבוכים בין שלוש פרשיות במקרא. דהיינו: פרשת תמר ויהודה, פרשת גילוי העריות בין לוט ובנותיו ופרשת רות ובועז. ניתן להוסיף עוד פרשה לשלוש: פרשת דינה בת לאה וחמור בן שכם. כידוע, נקמו שמעון ולוי באנשי שכם על האונס של דינה והם הצדיקו בפני יעקב את נקמתם באמרם: "הכזונה יעשה את אחותנו?!". אמירה זאת מעלה את הקשר עם פרשת תמר ויהודה.

תמר התחפשה לזונה ויהודה, אחיה של דינה שנאנסה, אינו רואה פגם בקיום יחסי מין עם זונה. יש כאן ביטוי של מוסר כפול, אבל בכל זאת יש טעם לפגם בהתנהגותו, כי התברר בדיעבד שקיים יחסים אסורים עם כלתו. הידיעה בדיעבד פוטרת אותו מהעבירה החמורה (גילוי עריות) שעבר.

ביחס לתמר, האם אין פגם בכך שהתחפשה לזונה וידעה שהיא מקיימת יחסי מין אסורים (גילוי עריות) עם חמיה? (אין זה מקרה שהשם תמר עולה יותר מאוחר במקרא בפרשת גילוי העריות של אמנון ותמר?!) בכל זאת, אין ביקורת גלויה של המספר על מעשה תמר ויהודה או ביקורת של יעקב. יתרה מזו, המעשה הפך ללגיטימי, כפי שעולה מהברכה לבועז וכן מזה שפרץ הפך לאב הקדמון של דוד המלך, כפי שנאמר בסוף המגילה: "ואלה תולדות פרץ: פרץ הולדי את חצרון...ובועז הוליד את עובד ועובד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד". דוד המלך עצמו הפך לאב קדמון של שושלת בית דוד הלגיטימית והמפוארת שאמורה להתחדש באחרית הימים ("ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה...וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" – ישעיהו יא). (גם חז"ל לא ראו פגם כלשהו במעשה יהודה ותמר וקבעו: "מעשה תמר נקרא ומיתרגם" – משנה, מסכת מגילה, ד, י. וכן :"תמר שזינתה – יצאו ממנה מלכים ונביאים" – בבלי נזיר כג ב. מעניין שיוסף בן מתתיהו לא סיפר ב"קדמוניות היהודים" את מעשה תמר ויהודה, אע"פ שהזכיר שפרץ וזרח היו בניו של יהודה. לעומת זאת, הוא לא פסח על הסיפור של לוט ובנותיו והלידה של מואב ועמון, בעקבות המסופר בספר בראשית. האם רצה בכך להגן על שמו של דוד בפני הרומאים?)

ניסיתי להצביע על הקשרים המפותלים בין שלוש-ארבע הפרשיות הנ"ל. הדיון שלי אינו ממצה ויש מקום להמשיך לחשוב ולדון בעניין.

הערה

בית לחם של מגילת רות מתוארת כחברה חקלאית ואילו בית לחם של דוד מתוארת כחברת רועים. (דוד מספר לשאול על חוויותיו כרועה. אחיו של דוד שהיה במערכה מול פלשתים כעס על דוד: "על מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר?". שני התיאורים נכונים, כי כלכלת בית לחם התבססה הן על חקלאות והן על מרעה, בהיותה יישוב ששכן בספר מדבר יהודה.

 

רות, עזרא ונחמיה

חוקרי מקרא הדגישו שהתנ"ך אינו ספר אחד שחובר על ידי אדם אחד, אלא אסופה של מקורות שונים שנכתבו על ידי אנשים שונים במהלך מאות שנים ועברו עריכות רבות עד שקובצו כולם לקאנון אחד של 24 כתבי קודש. לכן, אין לתמוה שנמצא בקאנון המקרא השקפות שונות ואף סותרות. דוגמא טובה לכך היא העמדה כלפי נישואים עם נוכריות. כבר ניתן ללמוד מספר בראשית שאברהם דאג שיצחק ישא אשה ממשפחתו ולא מבנות כנען וכן יצחק שלח את יעקב לשאת אשה ממשפחת אשתו רבקה. גם יצחק ורבקה הסתייגו משתי הנשים החיתיות-כנעניות – שעשיו נשא. משום כך, לקח עשיו את מחלת בת ישמעאל (בת דודו מצד אביו) לאישה נוספת (בראשית כח, 8-9). (יחד עם זה יהודה נשא אשה כנענית וקרוב לודאי שגם תמר הייתה כנענית. קרוב לודאי שגם בני יעקב האחרים נשאו נשים כנעניות, למעט יוסף שנשא את בת פרעה. משה נשא את ציפורה המדיינית).

עזרא ונחמיה התייחסו בשלילה מוחלטת לנישואין כאלה ואף ניסו לגרום לפירוקם. ספר רות, לעומת זאת, מעלה על נס את רות המואביה שעזבה את משפחתה במואב ואת אלוהיה הקודמים על מנת לשוב עם רות לבית לחם ולבסוף נישאה לבועז. מנישואין אלה נולד עובד שהיה הסבא של דוד המלך, שייסד את שושלת בית דוד, ששלטה במשך כ- 400 שנה. (הנישואין בין רות המואביה לבועז זוכים במגילה ללגיטימציה על אף האיסור המופיע בספר דברים: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה`. גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה` עד עולם" – כג, 4).

יש לציין שרות כונתה רות המואביה שבע פעמים במגילה, דבר שנתפס ככינוי חיובי ומראה בעליל שלא נעשה ניסיון להסתיר את זהותה המקורית כנכריה.

יש פרשנים שראו בכינוי רות המואביה כינוי עם קונוטציה שלילית משהו, כביכול לא שכחו לה את מוצאה. איני חושב כך. להיפך. שתי ראיות. כאשר רות הזכירה לבועז שהיא נכריה הוא הרעיף עליה שבחים על הקרבנות שהקריבה כדי להסתפח לדת ישראל. ההצטרפות של זר ועוין לקבוצה שאינה חזקה והיא מיעוט במרחב שלה, מזכה את המצטרף ביחס חיובי. שכן הדבר מחזק את בן קבוצת המיעוט שדרכו היא דרך האמת. שנית, הברכה לבועז: "יתן ה` את האשה הבאה אל ביתך, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל", מעידה בעליל שרות התקבלה באופן חיובי לעם ישראל . שכן היא זכתה להערכה כאילו הייתה במעמד שווה לרחל ולאה, שתיים מתוך ארבע האמהות של האומה הישראלית. היא גם הושוותה לתמר אשת יהודה שהייתה האם הקדומה של שבט יהודה ושל דוד המלך: "ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה". (היא השוותה, איפוא, הן לאמהות הקדומות של כל שבטי ישראל והן לאם הקדומה של שבט יהודה, שבטו של בועז).

יחד עם זה, יש להבהיר שהסתירה בין שני המקורות הנ"ל בעניין נישואין עם נשים נכריות אינו כה תהומי כפי שנראה ממבט ראשון. רות נטשה את דתה ורצתה להיטמע בחברה היהודית ואילו הנשים בספר עזרא ונחמיה שימרו את תרבותן ולשונן והעבירו אותן לילדיהן: "היהודים הושיבו נשים אשדודיות, עמוניות מואביות. ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם" – נחמיה יג, 23-24. הנישואין גם נתפשו כביטוי להיטמעות בחברה הנוכרית ובתרבותה, עד כדי סיכון הזהות הדתית והלאומית של היהודים בארץ: "לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלוים מעמי הארצות כתועבותיהם לכנעני, החתי, הפרזי, והיבוסי העמוני והמואבי, המצרי והאמורי. כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות" – עזרא ט, 1-2.

 

מגילת רות ודוד המלך

הסיפא של המגילה מביאה את מגילת היוחסין של דוד המלך החל מפרץ (בן יהודה ותמר), דרך נחשון בן עמינדב שהיה נשיא שבט יהודה במדבר, המשך בבועז, עובד וישי (אבי דוד) (כזכור, הובטחה המלכות ליהודה בברכתו אליו": "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו"). אותה מגילת יוחסין נשנית ביתר פירוט בדברי הימים א ב (בועז המשיך את השושלת של אלימלך דרך נישואיו לרות, כלת אלימלך. כמו כן, נאמר במפורש שבועז הוא ממשפחת אלימלך – ב, 3. יתכן שעצם העובדה שדוד הוא צאצא של אלימלך הנ"ל צובעת באור חיובי את הלגיטימציה שלו לשמש כמלך).

מעניין שקו היוחסין של דוד כולל שני אנשים עם עבר מפוקפק לכאורה: פרץ שנולד ליהודה מקשר של גילוי עריות (בדיעבד) שנולד ליהודה ועובד שנולד לרות המואביה. ברור שמגילת רות לא רואה פגם בשני האנשים האלה בגיניאלוגיה שלו, אלא להיפך (כזכור, התורה מצווה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה`, גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה` עד עולם" – דברים כג, 4).

פעמים רבות הלידה של גיבורי המקרא היא פלאית או קשורה בהתרחשויות יוצאות דופן: יצחק נולד להורים זקנים מאוד. יעקב ועשיו נולדו כתאומים. יוסף נולד לאחר שנות עקרות של רחל אמו. משה ניצל בתיבה מגזירת פרעה. שמשון נולד לאשה עקרה שנמנעה בעת הריונה מלשתות יין ולאכול אוכל טמא. שמואל נולד לאשה עקרה לאחר שאמו נדרה להקדישו לשירות במשכן.

מגילת רות מספקת משהו ייחודי ללידה של סבו של דוד. ראשית הוא נולד למואביה שהצטרפה לעם ישראל. שנית, הוא נולד כתוצאה מיבום (וגאולת אדמה), כשם שפרץ נולד לאמו שלא יובמה כראוי (תושבי בית לחם והזקנים מברכים את בועז: "ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה"). יתר על כן, בועז היה רווק מבוגר כאשר נשא את רות ולולא נישואין אלה יתכן שהשושלת של פרץ הייתה נקטעת ודוד לא היה נולד. (ללא היוזמה של תמר, לא הייתה המשכיות ליהודה ודוד לא היה נולד. מכאן דמיון נוסף בין תמר לרות. כזכור, שתיהן יזמו נישואין עם בן זוגן בצורה מפוקפקת במידה זו או אחרת).

העם והזקנים מבית לחם מברכים כך את בועז לפני נישואיו לרות: "יתן ה` את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל". הברכה הזאת קושרת את דוד לכל השבטים ולא רק לשבט יהודה ומעניקה לו לגיטימציה לשלוט על כל שבטי ישראל. כזכור, החל דוד את מלכותו על יהודה ורק אחר כך התרחבה מלכותו גם על יתר השבטים (בית לחם נקראה גם אפרתה ותושביה אפרתים, כפי שנקראו בני שבט אפרים. שמות אלה הם על שם מקומות שונים, אבל יוצרים קונוטציה משותפת).

תכונה נוספת ייחודית לדוד היא שהוא היה צעיר הבנים של ישי, ובכל זאת זכה למלוכה והמשיך את השושלת. בדרך כלל ממשיכי השושלת של פרץ היו בכורים (פרץ בעצמו לא היה הבכור של יהודה, אבל הוא היחיד שהעמיד צאצאים. פרץ גם היה ספק בכור, כי זרח היה אמור להיוולד ראשון, אבל פרץ חלף על פניו בלידה). לעובדה שהבן הרצוי וממשיך השושלת החשוב אינו הבכור יש תקדימים רבים במקרא. דוגמאות: יצחק ולא ישמעאל, יעקב ולא עשיו, יהודה ולא ראובן, משה ולא אהרן.