מים חיים רחוקים מהקודש | יחזקאל מ"ז | עופר בורין

מאת: עופר בורין, ציור יונה ארזי ת.פרסום: 20/06/20
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין


יחזקאל יוצא, בלוויית מדריך (אותו איש שליווה אותו בסיוריו בבית המקדש הפנטסטי של הפרקים האחרונים), לסיור מחוץ למקדש:

א וַיְשִׁבֵנִי֮ אֶל־פֶּ֣תַח הַבַּיִת֒ וְהִנֵּה־מַ֣יִם יֹצְאִ֗ים מִתַּ֨חַת מִפְתַּ֤ן הַבַּ֨יִת֙ קָדִ֔ימָה כִּֽי־פְנֵ֥י הַבַּ֖יִת קָדִ֑ים וְהַמַּ֣יִם יֹרְדִ֗ים מִתַּ֜חַת מִכֶּ֤תֶף הַבַּ֨יִת֙ הַיְמָנִ֔ית מִנֶּ֖גֶב לַמִּזְבֵּֽחַ ׃ ב וַיּוֹצִאֵנִי֮ דֶּֽרֶךְ־שַׁ֣עַר צָפוֹנָה֒ וַיְסִבֵּ֨נִי֙ דֶּ֣רֶךְ ח֔וּץ אֶל־שַׁ֣עַר הַח֔וּץ דֶּ֖רֶךְ הַפּוֹנֶ֣ה קָדִ֑ים וְהִנֵּה־מַ֣יִם מְפַכִּ֔ים מִן־הַכָּתֵ֖ף הַיְמָנִֽית ׃ ג בְּצֵאת־הָאִ֥ישׁ קָדִ֖ים וְקָ֣ו בְּיָד֑וֹ וַיָּ֤מָד אֶ֨לֶף֙ בָּֽאַמָּ֔ה וַיַּעֲבִרֵ֥נִי בַמַּ֖יִם מֵ֥י אָפְסָֽיִם ׃ ד וַיָּ֣מָד אֶ֔לֶף וַיַּעֲבִרֵ֥נִי בַמַּ֖יִם מַ֣יִם בִּרְכָּ֑יִם וַיָּ֣מָד אֶ֔לֶף וַיַּעֲבִרֵ֖נִי מֵ֥י מָתְנָֽיִם ׃ ה וַיָּ֣מָד אֶ֔לֶף נַ֕חַל אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־אוּכַ֖ל לַעֲבֹ֑ר כִּֽי־גָא֤וּ הַמַּ֨יִם֙ מֵ֣י שָׂ֔חוּ נַ֖חַל אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יֵעָבֵֽר

המים יוצאים מתחת מפתן הבית בשערו המזרחי, זה הקדוש שדרכו נכנס יהוה לבית המקדש.
ומשם הם פונים מזרחה, תחילה בזרזיף קטן, כמי אפסים.
וכשמתרחקים, הזרזיף מתגבר והמים כבר מגיעים לברכיו של יחזקאל.
וכשמתרחקים עוד, המים הופכים לנחל שוצף שכלל לא ניתן לעבור אותו.

ובהמשך מתואר כיצד המים הנפלאים האלה משקים את כל ארץ ישראל ואף הופכים את ים המלח מים מוות לים חיים.
----------
קראתי פרשנים שממש בוכים מאושר ומזילים דמעות שמחה על המים הנפלאים היוצאים מקודש הקדשים להשקות את הארץ ולהפיח בה חיים.
ממש להחזיר את סדום ועמורה (שלשפת ים המלח) למצב של גן עדן.

ואני חושב הפוך – מסתבר שככל שמתרחקים מבית המקדש, יש יותר חיים.
מסתבר שהחיים של האנשים, החיות והצמחים, טובים יותר ככל שהם מתרחקים מבית המקדש.
ככל שנהפוך את בית המקדש לתודעה של `להיות אנשים טובים` ונתרחק מקיומו הגשמי – כן ייטב.
ככל שנבטל טכסי קורבנות לכיפור חטאים וננהג מראש כבני אדם טובים, כך הטוב בעולם באמת יתגבר.
----------
ועוד עניין קטן.
בסוף הפרק מתאר יחזקאל את גבולות ארץ ישראל שניתנת לנחלה לעם ישראל.
ולאחר הגדרת הגבולות (שהיא בעצמה תיאור סתום) מגיע הפסוק הבא:

כא וְחִלַּקְתֶּ֞ם אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לָכֶ֖ם לְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל

הארץ מחולקת לשבטים.
את הארץ לא חולקים השבטים, אלא מחלקים אותה ביניהם.
השבטיות הארורה נשמרת גם בחזונו הפנטסטי של יחזקאל.

כמה צפוי,
כמה לא רצוי.

ובתוך החלוקה – הפתעה:
כב וְהָיָ֗ה תַּפִּ֣לוּ אוֹתָהּ֮ בְּנַחֲלָה֒ לָכֶ֗ם וּלְהַגֵּרִים֙ הַגָּרִ֣ים בְּתוֹכְכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹלִ֥דוּ בָנִ֖ים בְּתֽוֹכְכֶ֑ם וְהָי֣וּ לָכֶ֗ם כְּאֶזְרָח֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִתְּכֶם֙ יִפְּל֣וּ בְנַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל ׃ כג וְהָיָ֣ה בַשֵּׁ֔בֶט אֲשֶׁר־גָּ֥ר הַגֵּ֖ר אִתּ֑וֹ שָׁם תִּתְּנ֣וּ נַחֲלָת֔וֹ נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְהוִֽה ׃

הגרים – גם להם מגיע נחלה במקום בו הם נמצאים.
יש המפרשים גרים – ככאלה שהתגיירו.
ואני מפרש גרים, ככאלה שאינם יהודים. בדיוק כפי שהיו בני ישראל גרים בארץ מצרים. גרו שם ושמרו על ייחודם.
מצוות אהבת הגר עברה מתורת משה ועד נבואת יחזקאל.

משה אף הגדיל לעשות וקרא את שם בנו גרשום מהטעם הבא (שמות ב`):

כא וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה ׃ כב וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה ׃
-----