יפתח המלוכלך - שופטים יא / מני גל

מאת: מני גל, ציור : יונה ארזי ת.פרסום: 26/10/15
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 

א וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל, וְהוּא בֶּן-אִשָּׁה זוֹנָה, וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת-יִפְתָּח. ב וַתֵּלֶד אֵשֶׁת-גִּלְעָד לוֹ בָּנִים, וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי-הָאִשָּׁה, וַיְגָרְשׁוּ אֶת-יִפְתָּח, וַיֹּאמְרוּ לוֹ: לֹא-תִנְחַל בְּבֵית-אָבִינוּ, כִּי בֶּן-אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה. ג וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב, וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל-יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים, וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ.

שיאו של סיפור יפתח הוא המעשה הטראגי בבתו, שהוקרבה לה` על לא עוול בכפה. על אותו שיא נכתב כל כך הרבה – על השבועה הלא-ראויה, על ההיבריס של המצביא, על הקרבת קרבן אדם בהקשר למלחמות, על הצייתנות של הבת, ועל המנהג שנתגבש בעם כזכר לסיפור העצוב הזה.

ראוי שנביט בעין קצת יותר בוחנת במבוא לסיפור יפתח. פסקה שלמה מתוך הסיפור הקצר מוקדשת למוצאו של יפתח, ולתולדותיו עד שנקרא על ידי אנשי הגלעד לעמוד בראש הצבא הלוחם בבני עמון. מתוך המבוא נשלוף כמה תובנות אפשריות:

יפתח נקרא `הגלעדי` – גם על שם אביו גלעד (נראה ששם הזה היה נפוץ בקרב בני מנשה. הכרנו כבר גלעד אחד, שהיה נכד של מנשה וסבא של צלפחד אבי הבנות) וגם על שם אותו חבל ארץ שהיה שייך לבני מנשה מן העבר המזרחי של הירדן. הוא היה, בראש ובראשונה, גיבור חיל. תואר זה אינו מוענק לכל פוחז, ועל רקע תקופת השופטים הרוויה בקרבות מעמיד התנ"ך את יפתח בשורה אחת עם השופטים. בפרק הבא נלמד כי, אכן, יפתח נקרא גם `שופט`, אם כי הוא שפט את ישראל שש שנים בלבד.

אם כן, יפתח הוא בן למשפחה מכובדת של בני מנשה, והוא היה גיבור חיל. למזלו הרע, הסטאטוס של אמו היה בעייתי. מעמדה החוקי לא היה מעמד של אשת גלעד, ואנו נסתפק בכך, ולא נעמיס עליה דימויים שליליים כלשהם. מי שקרא לה `זונה` היו לו כנראה סיבות משלו... התנ"ך מדגיש כי גלעד הוא אביו, וחסות אבהית זו שפרש גלעד על בנו ה`לא-חוקי` היא שיצרה את הקונפליקט המשפחתי.

סדר הדברים היה, ככל הנראה, כזה: יפתח נולד ראשון, ואחריו הופיעו בני האישה ה`חוקית`. משגדלו אלה, ראו בו איום, וגרשו אותו מהבית בטענה כי בן אשה אחרת הוא, וכי על כן אין לו זכות ירושה. האם גלעד כבר לא היה בחיים באותה שעה? כך זה נראה...

מה יכול יפתח לעשות ברגע זה? מולו ניצבים כמה אחים-למחצה, העושים יד אחת נגדו. הם, כנראה, מאיימים עליו פיסית, כי הבחור נאלץ לברוח. הוא מוצא לו ארץ מפלט הקרויה `ארץ טוב`, ובמציאות של תקופת ההתנחלות, כאשר זכויות הקרקע מוקנות לך בתוקף היותך בן חוקי של איש השבט, המקום היחיד בו הוא יכול להתקיים הוא Noman`s land, שטח הפקר, שאינו שייך לאיש. שם יכול אדם להתקיים על חרבו בלבד, ואם ירצה בסיוע אנושי, יהיו אלה אנשים מסוגו, אנשים ריקים. גם את המונח `ריקים` אני רואה בדרך ניטרלית – אנשים ריקים מכל, מהון, מבית, מזכויות קרקע, משם טוב, מהגנת השבט. אנשים אלה חייבים לחיות על גבול החברה המתוקנת, וקיומם תלוי ביכולת הישרדות, ואולי גם במעבר על החוק, זה שלא הגן עליהם בשעתו.

במלחמה נשברות הרבה מוסכמות חברתיות, ופחד הקיום מביא אנשים `מן היישוב` לחפש את ישועתם מידי מי שיכול להבטיח להם קיום, גם אם הוקא מן החברה הזאת, בצדק או שלא בצדק.

וזו ההקדמה המעניינת לסיפור הקצר אודות יפתח. גם ההמשך מעניין. מאד מפתיע לשמוע על יכולת המשא ומתן הדיפלומטי של יפתח, ועל השליטה שלו בסיפורי העבר. השבועה הפזיזה של יפתח ותוצאותיה הטראגיות שייכות כבר לאותו חלק בסיפור, שכתבו עליו כל כך הרבה, ואני רק אוסיף מעט משלי:
לֹא אוּכַל לָשׁוּב?

את הסיפור המזעזע הזה אנו יכולים לקרוא בשני אופנים.

בקריאה שטחית אפשר להתרשם מכוונות המספר המקראי. אין ספק שהוא מתאר את הפרשה כסיפור טרגי. ליבו עם בת-יפתח, והוא מעלה על נס את מידותיה התרומיות – האהבה והכבוד לאב, הצייתנות וההשלמה עם הצורך לכבד נדר. פסוקי הפרשה מדגישים שנדר יש לכבד, אחרת אין הוא נדר. הטרגדיה נובעת מכך, שיפתח לא הביא בחשבון את העתיד לקרות. מחשבותיו היו מכוונות לקרב הקשה המצפה לו, והוא היה מוכן לעשות הכל כדי לנצח. אם ננסה לנסח את הלקחים שהמספר המקראי רוצה להנחיל לנו – הרי שלפנינו התייחסות ביקורתית מאד לקרבן-אדם ולפזיזות שבנדירת נדרים, ביחד עם קבלה שלמה של החובה שבקיום נדר, אף במחיר של הקרבת חייך.

ואז אנו חוזרים אל הסיפור בעיניים הצופות במספר המקראי מלמעלה, מתוך נכונות לבקר גם את העולם הרעיוני, המכוון את כתיבתו. עם כל החשיבות של קיום נדר, הרי מדובר כאן בנדר `בלתי חוקי בעליל`. יפתח נודר להקריב את כל מי שיצא לקראתו מפתח ביתו לאחר הניצחון על בני-עמון. לעומת חז"ל, המקשים – `ומה אם היה יוצא מפתח ביתו חזיר או כלב`, כלומר חיה לא כשרה לקורבן, אנו שואלים – `ומה אם היה יוצא מפתח ביתו אדם אחר, שאינו בתו האהובה?` האם גם אז היה הקורבן רצוי? ולכן שואלים אנו: כיצד יכול אדם לנדור נדר, שביצועו מזיק למישהו אחר? ומה פשר הצייתנות הטוטאלית הזו של הבת כלפי אביה?

לא נרפה, ונוסיף ונשאל: האין בנדירת נדר משום חשיבה מאגית, המניחה שמה שאני מבטיח לקיים אם רצוני ייעשה – ישפיע מעצמו על כך שרצוני אכן ייעשה? נדירת נדר אינה קרבן-תודה, שההחלטה על הבאתו נופלת לאחר שנעשה לי חסד כלשהו, מתוך רגשי תודה, הרחוקים מרחק רב מרגשי החובה של כיבוד הנדר.

ונוסיף עוד הרהור: כמו שמלחמת החורמה שלוחמים הנביאים בעבודת האלילים מעידה על כך שעבודת האלילים אכן היתה נהוגה כמרכיב תרבותי בפולחן הדתי העברי בתקופת המקרא, כך גם המלחמה בקרבן-אדם מעידה על כך, שרעיון זה לא פס מעולמם של בני ישראל בתקופת בית-ראשון, אם כי יתכן שהמעשה היה נדיר.