אלה הם מועדי - ויקרא כג/אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, ציור יונה ארזי ת.פרסום: 18/12/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

אורי הייטנר
ויקרא כג: אלה הם מועדיי

ויקרא כג הוא פרק משמעותי ביותר בתרבות היהודית – זהו הפרק המצווה אותנו לחוג את חגי ישראל ומעצב את לוח השנה העברי. פרק זה הוא ליבת התרבות היהודית, עד היום הזה.

נכון, אין בו חנוכה ופורים, ט"ו בשבט ויום העצמאות, ל"ג בעומר וט"ו באב וגם לא יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, אף לא תשעה באב. אולם כל החגים מדאורייתא הנחוגים עד עצם היום הזה, שלושת אלפים חמש מאות שנה אחרי הינתנם, מצויים בפרק הזה. ולכן, במידה רבה בפרק הזה נעוץ סוד הקיום של התרבות היהודית, סוד הקיום של העם היהודי.

המשפט שכתבתי "מעצב את לוח השנה העברי", קצת בעייתי. גם בניכוי כל החגים והמועדים המאוחרים אותם הזכרתי – לוח השנה העברי אינו זהה לכתוב בפרק.

בלוח השנה העברית, החגים מדאורייתא הם ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת תורה, פסח ושבועות. כבר הצגה זו מתארת שינוי מהותי לעומת לוח השנה שבפרק שלנו. ראש השנה נחוג "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ". אם הוא נחוג בחודש השביעי, הרי כמובן שאין הוא ראש השנה. מהו ראש השנה? השנה נפתחת בניסן, ואין חג ביומו הראשון של השנה. החג הראשון, פסח, הוא באמצע החודש. ומהו החג שהפך לימים לראש השנה? "שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא-קֹדֶשׁ".

החג הראשון הוא בלוח השנה העברי המקראי הוא חג הפסח. כמה ימים נמשך חג הפסח? שבעה ימים, לא? לאו דווקא. כך למדתי ממורי ורבי, המחנך הדגול מאיילת השחר ומענקי הרוח של התנועה הקיבוצית, אברהם אדרת זצ"ל. אבותינו לא חגגו את חג הפסח שבעה ימים, אלא לילה אחד בלבד – ליל הסדר. זה ורק זה, הוא חג הפסח. למחרת נפתח חג בן שבעה ימים – חג המצות. כך בפירוש כתוב בפרק: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים. בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (פס` ה-ח).

פסח הוא קורבן הפסח. לרוב המילה "חג" אינה מוצמדת למילה "פסח", כי הפסח אינו החג אלא הקורבן. גם ההגדרה שכתבתי בפסקה הקודמת, על פיה הפסח הוא ליל הסדר, אינה מדויקת, כיוון שסדר פסח הוא מאוחר, אחרי חורבן בית שני, ובוודאי אינו מצווה מקראית. הפסח הוא קורבן הפסח, שהוקרב בי"ד בניסן. ולמחרת החל חג המצות, זכר לחיפזון ביציאת מצרים ול"עוגות מצות כי לא חמץ" שאכלו אבותינו בבהילות בצאתם ממצרים. סדר פסח וההגדה של פסח שחוברו ונהגו בידי חז"ל אחרי החורבן, הן חלופה לקורבן. משבטל קורבן הפסח והומר בהגדת הפסח, כלומר בסיפור יציאת מצרים, חובר הפסח לחג המצות והיו לחג אחד.

בחג השבועות אין זכר למתן תורה. זהו חג חקלאי המציין את קציר החטים ואת העלאת ביכורי קציר החטים לבית המקדש. חג השבועות נקרא במשך דורות רבים "עצרת" – כלומר הסיום של החג שקדם לו (כמו שמיני עצרת לסוכות), סיום חג הפסח (או חג המצות). חג המצות נפתח בחג קציר השעורים, וסיומו הוא רק כעבור שבעה שבועות, בקציר החטים. החיבור של החג לציון מתן תורה הוא אחרי חורבן הבית, כדי לצקת בו תוכן חדש, תוכן רוחני, שאינו תלוי בקיומו של בית המקדש ובמצוות התלויות בארץ. הציונות שהשיבה את העם היהודי למולדתו ובעיקר ההתיישבות העובדת שחידשה את החיים החקלאיים בארץ, החייתה את החג החקלאי, אך זנחה לשווא את החג הרוחני – חג מתן תורה. תיקון ליל שבועות הנפוץ יותר ויותר בדור האחרון, הוא תיקון לקלקול הזה. השילוב הראוי של חג השבועות, הוא חג חקלאי ורוחני – חג המסמל את שיבת העם היהודי למולדתו, יישובה והכאת השורשים בה, וחג המסמל את המחויבות לתרבות היהודית, לתורה.

גם שמחת תורה הוא חג שאינו מופיע בתורה. זהו תוכן חדש שהתווסף לשמיני עצרת. מהו שמיני עצרת? יום נוסף על שבעת ימי חג הסוכות, שאין בו מצוות ישיבה בסוכה ואין בו מצוות נטילת לולב, אך הוא המשכו הישיר של החג: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, עֲצֶרֶת הִוא, כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

כפי שאנו רואים, חלו לאורך אלפי שנים שינויים משמעותיים בלוח השנה העברי; היהדות לא כפאה על שמריה, אלא השתנתה והתעדכנה. ועם זאת, הליבה נשארה – אותם חגים נחוגים עד היום. סוד קיומו הנצחי של החגים המקראיים, הוא העוז לשנות. ללא הרפורמות הגדולות ובראשן הרפורמה המהפכנית ביותר בתולדות העם היהודי – הרפורמה של חז"ל, העם היהודי לא היה שורד עד היום. סוד השימור נעוץ השינוי.

מסר הסוכה

תקצר היריעה להעמיק בכל החגים המופיעים בפרק, ובחרתי להתמקד בחג אחד, חג הסוכות.

כל חג ומועד מאופיין במערכת של סמלים וטקסים, המייצגים תכנים וערכים – דתיים, לאומיים, חקלאיים, היסטוריים, חברתיים ומוסריים. כך גם חג הסוכות. לחג זה מסר היסטורי – הזדהות עם בני ישראל שחיו חיי ארעיות במדבר. מסר חקלאי – חג האסיף, המציין את סיום העונה החקלאית הקשה. ארבעת המינים מייצגים את המסר של אחדות ישראל – אחדות שאינה אחידות, אלא להיפך, מכבדת את הפלורליזם, את ריבוי הזרמים, השונויות, "המינים", תוך שכולם יעשו "אגודה אחת" מבלי שידרשו לאבד את זהותם.

לחג הסוכות גם מסר חברתי. יציאת עם שלם מביתו כדי להתגורר במשך שבעה ימים בסוכת ארעי, נועדה להעביר מסר של שוויון, של צמצום הפערים בין עשיר לעני, בין בעלי בתים מרווחים לחסרי בית. ניתן כמובן להתייחס לכך בציניות – מה המשמעות באקט סמלי במשך ימים ספורים בשנה, אם למחרת חוזר הסדר החברתי לקדמותו, על הפערים שבתוכו?

אכן, שאלה קשה, שאינה נוגעת רק לחג זה. מה המשמעות של חשבון הנפש ביום הכיפורים? חשבון נפש יש לעשות בכל השנה. סליחה יש לבקש בכל ימות השנה. תיקון עולם אינו יכול להתבצע יום בשנה. מה משמעותו של צום, שנעשה בחברה שיש בה אי צדק חברתי, כמו זה הקיים במדינת ישראל?

מה המשמעות של יום הזיכרון לחללי צה"ל? הרי תמיד עלינו לזכור את החללים. מי שזוכר בכל יום, אינו זקוק ליום הזה. מי שאינו זוכר, היום הזה אינו מעלה ואינו מוריד בעבורו.

וכך ניתן להקשות לגבי כל חג וכל מועד. אך מהות החג, היא היותו סמל, המעלה לסדר יומנו נורמות וערכים שראוי לחיות על פיהם בכל ימות השנה. ביום החג, מועצם מקומו של ערך זה והוא תופס מקום מרכזי באופן מלאכותי, מתוך ציפיה שיעורר מחשבה שתשפיע עלינו לאורך השנה.

בהפטרה של יום כיפור, שומע המתפלל את התביעה המוסרית של ישעיהו מן החברה היהודית, ואת הבוז שלו לצומות ופולחנים שאינם מבטאים ערכים של צדק ומוסר, ובוודאי לכאלה שמכסים על עוול. "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב. יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע. לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ? יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה?! הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ" (יש` נח, ב-ח).

הצום ביום הכיפורים לא נועד לכביסת מצפון חד פעמית, אלא לעורר את המצפון ולעודד 
תיקון חברתי. הוא הדין בישיבה בסוכה. המטרה שלה היא העלאת ערך השוויון על סדר יומנו. למחרת החג, בידינו הבחירה, אם להתעלם ממסר זה, או לחיות על פיו.

המסר של השוויון, אינו ציפיה לעוני קולקטיבי; למצב בו הכל יהיו עניים. המסר הוא סולידריות חברתית, שבה לקהילה, לחברה ולמדינה אכפת ממצבו של הפרט בתוכן, ואין הן מאפשרות מצב של עוני מנוון ושל פערים בלתי נסבלים. ישעיהו, כמו עמוס וירמיהו ושאר הנביאים, מציג מופת של חברה החותרת לצדק חברתי ולשוויון ערך האדם.

הוא הדין בחקיקה החברתית של התורה. השבת, השמיטה והיובל נועדו להתערב במרוץ הג`ונגל החברתי, לעכב ולעצור אותו בגילוי של אחריות חברתית וערבות הדדית. ביובל כל הגורמים בחברה מוותרים על רכושם הנדל"ני, לטובת חלוקה חדשה וצודקת של העושר הלאומי, והבטחת התחלה שוויונית למשחקי השוק.

בספר דברים ט"ו מופיעים שני משפטים סותרים, לכאורה. האחד: "לא יחדל אביון מקרב הארץ" (פסוק י"א) והשני "אפס כי לא יהיה בך אביון" (פסוק ד`). לאמיתו של דבר אין סתירה בין השניים. פסוק ד` מציג את האידאל, את חברת המופת אליה יש לחתור – חברה שוויונית נקיה מעוני. פסוק י"א מתייחס למצב הנתון של חברה בעלת פערים. לנוכח מציאות הפערים והעוני, מחוקקת התורה חקיקה חברתית, שנועדה להקטין את הפערים ואת העוולות החברתיים. זוהי גישה מציאותית, שאין בה הסתפקות באוטופיה משיחית, ואין בה ציפיה למהפכה שתביא באחת למימוש האוטופיה, אלא היא מציגה את האוטופיה אליה יש לחתור, אך מציבה מפת דרכים לפיה יש ללכת בתוך הסדר החברתי הקיים, כדי להתקרב אליה.

הישיבה בסוכה מסמלת את ערך השוויון, שיש לחתור להגשמתו, כדי להגיע לאידאל של "אפס כי לא יהיה בך אביון".

הישיבה בסוכה מזכירה לנו שיש ערכים חשובים יותר מצבירת הרכוש. שהתחרות הפרועה של "חטוף כפי יכולתך" מנוגדת למערכת הערכים של חברה יהודית. כחבר קיבוץ, אין לי בעלות על בית, ובקיבוצי – אורטל לא שויכו הדירות לחברים, אך עצם השתייכותי לחברה המבוססת על ערכים של שיתוף, שוויון וערבות הדדית, מעניקה לי ביטחון ואושר אלף מונים מכל בעלות פרטית על רכוש.

הישיבה בסוכה מזכירה לנו, שיש אנשים חסרי בית בישראל. יש אנשים המשועבדים למשכנתאות מטורפות לכל חייהם. יש אנשים שנעקרו לפני עשור מבתיהם ומפעל חייהם הקהילתי נהרס בידי שלטונות המדינה, והנחישות והרגישות שאפיינו את גרושם נעלמו כלא היו כשנדרשו לשיקומם. יש בעולם אנשים שאיבדו את בתיהם ועולמם בשל אסונות טבע, כפי שחווינו רק לאחרונה בנפאל. הישיבה בסוכה נועדה לעודד סולידריות עמם; סולידריות שעשויה לעורר אכפתיות אקטיבית, ותרומה מעשית לתיקון עולם ולעיצוב חברה צודקת ושוויונית יותר.

מחאת קיץ 2011, שבה ישבו אלפי צעירים ישראליים במאהלים בכל רחבי הארץ, הייתה מעין חג סוכות ספונטני אקטואלי. המסרים של המאבק החברתי – קריאה לצדק חברתי, לערבות הדדית ולמדינת רווחה, הם הערכים של חג הסוכות. ישיבה בסוכה ללא המשמעות החברתית הזו, הינה מצוות חכמים מלומדה, המחמיצה את המסר המרכזי של החג. ישיבה בסוכה תוך הבנה והפנמה של ערכי החג כציווי אקטיבי, תסמל את יציאתנו לדרך חדשה, של חברה צודקת וסולידרית.