פי האתון - במדבר כב/דודו פלמה

מאת: כתיבה וציור דודו פלמה ת.פרסום: 05/12/15
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. כח וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. כט וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. ל וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה--הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא. לא וַיְגַל יְהוָה, אֶת-עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ, לְאַפָּיו. 

****

"פי האתון" הוא עיתון הסטודנטים הוותיק ביותר בישראל. הוא החל לצאת לאור בשנת 1958 על ידי אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית, בראשותם של יוסי ליבוביץ` וראובן מרחב. שם העיתון מבוסס על סיפור אתונו של בלעם, על פי הצעת אביו של יוסי ליבוביץ`, פרופ` ישעיהו ליבוביץ`, שטען שהסטודנטים בישראל הם אקדמאים חסרי השכלה ודימה אותם ל"חמורים נושאי ספרים". 

באמצע שנות ה-60 שונה שמו של כתב העת, לשנים אחדות, לשם "ניצוץ". עם עורכי וכותבי העיתון לאורך השנים נמנו כאלה שהפכו לעיתונאים וכותבים בולטים, ביניהם נחום ברנע, תום שגב, חנוך מרמרי, ב. מיכאל, אפרים סידון , גדעון קוץ, ברוך לשם, שאול צדקא, יעקב רוטבליט ודן אלמגור, והקריקטוריסטים יעקב שילה ומשה לין החלו דרכם בו.

****

פי האתון
-----------

דבר המערכת הראשון:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות; ואלו הן: פי הארץ; ופי הבאר; ופי האתון... ויש אומרים, אף המזיקין. (אבות פ"ה, פסחים נ"ד)

*

אין חוקרים בסמלים ואין מערערים עליהם. החמור הוא סמלם המסורתי של הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. לפני אלפי שנים פתחה האתון את פיה והחכמה האנושית נאלמה דום. עכשיו יותר מבכל שעה אחרת מזוהים אנו זיהוי גמור עם אותה אתון מכובדה. תעמוד לנו זכותה ויישמר גם לנו תפקיד דומה. פי האתון הוא עיתון סטודנטים, ועל כן, עיתון שבו יינתן ביטוי לכל תופעה או חוויה בתוך ציבור הסטודנטים. הכול סונטים בסטודנט וקוראים לו להיות ער וקשוב כמצפון. מבקשים לראות בו ססמוגרף רגיש של החיים הציבוריים. ובכן, פי האתון שש אל האתגר הזה. פי האתון מכריז על עצמו שהוא עיתון עצמאי ובלתי תלוי גם בהסתדרות הסטודנטים, אמו יולדתו, אינו תלוי ואפילו הוא קשור אליה בטבורו קשר אמיץ. פי האתון מוסר עצמו בהכנעה רבה לחסדי קוראיו.

****

בשנת 88`, לרגל גיליון 30 שנה לפי האתון, נערך ריאיון קצר עם פרופ` ישעיהו ליבוביץ`, האיש שהעניק לעיתון את שמו:

איזה מין שם זה לעיתון סטודנטים?
"פי האתון היא בדיחה שנקלטה היטב בספרות. כבר בתלמוד מסופר על חמור עמוס ספרים. כמו אדם שיש לו המון ידע, אך הידע אינו משפיע על אישיותו וסביבתו".

הסטודנט הממוצע מתנהג כמו אותו חמור?
"כן, יש בזה הרבה דמיון לסטודנטים. תופעת האקדמאי חסר ההשכלה אופיינית לדורות האחרונים. אנשים לומדים באוניברסיטה והם מתמחים במקצוע אחד, אך מעבר לכך אינם מעוניינים להכיר את בעיותיה של החברה. בצעירותי זה לא היה כך".

מה דעתך על העיתון היום, אחרי שלושים שנות פעילות?
"בסך הכול זה עיתון טוב. ציבור הסטודנטים צריך שיהיה לו ביטאון ופי האתון יכול להיות כלי ביטוי מצוין, מכיוון שאינו קשור לשום מפלגה ולא לגוף ממשלתי. אבל חשוב שמערכת העיתון תיידע את ציבור הסטודנטים שזו במה פתוחה להבעת כל דעה, והסטודנטים צריכים לנצל אותה".

****

איך הפכתי לשמאלניסט ואני עודני עול ימים / ב. מיכאל, 20.12.72 
--------------------------------------------------------------------

עוד בהיותי נער רך, גברה עליי תאוותי להרפתקאות והחילותי לצאת בהפסקות לחצר בית ספרי ולשוטט במרחביה. והנה יום אחד, ואני קרב בנדודי אל הקיוסק של דודה שיפרה אשר בפאתי החצר, שזפה עיני דמות בחור פאצפיסטי, עוטה אדרת מנומרת, שערו מגודל, עיניו שטופות קאנאביס, גפיו רוטטות בתשוקה מינית מופקרת ובידו השמאלית ביולטין פיגולים וכרוזים מכרוזים שונים. רטט מוזר עבר בגווי הענוג. 
עוד אני מסתכל כמוקסם באיש הזר, והנה נפנף הלה באצבע צרדה וקראני אליו. הייתי כשבוי. קולות מורי ורבותי עלו וצפו באזני הוורדרדות: "אל תלך שמה! זכור את אשר עשה לך עמלק! ילד מחונך לא לוקח כרוזים מאנשים זרים!" כאילו מעליהן נטלוני שתי רגלי השמאליות אל גידול הפרא ההוא. 
"בוא אלי פרפר נחמד", זימר הבחור בזמר מתנגן, מהפנט. 
"בוא לי וטול מכרוזי כי מתוקים המה". וחייך. 
"אתה מ-`שי"ח`", זעקתי בתום ליבי. "אני מכיר אותך. קראתי עליך בידיעות אחרונות. גבי ברון הסביר לי כיצד אתה מפתה ילדים!". 

והחבלן עודנו בשלו: "קרא בני, קרא את הכרוז. ולמה לא תבוא הערב לחוג רעיוני? (והנה עברו ירכיו והחלו נעות בתנועות רתמיות אחורה וקדימה). והחוג, החוג הופך בשעה 10.32 לאורגיה פרועה של מין וסמים. כן, כן." 
שלחתי ידי ליטול הכרוז. על העץ ממול עמד שמואל תמיר, השיק כנפיו וצפצף ציוצי אזהרה מפורשים. אך ליבי, ילד זר ותמים, לא שעה לא שת. שלחתי ידי. 
השמש עמד דום. הרוח עמד לנוח. תמיר הלך למסדר חולים. 
נטלתי הכרוז. חום מוזר אפפני. הייתי לשמאלניסט. נפלתי ברישתו של המפתה ולא יכולתי לו. 
ואכן, המשכתי להידרדר. ברבות השנים התגייסתי לצה"ל, שירתתי בצנחנים, הפכתי סטודנט ואף לקיבוץ יצאתי. ומי יודע לאן הייתי מגיע לולא נפקחו עיני לראות שאך שקר דיבר הבחור הפאציפיסטי: אף חוג רעיוני אחד לא הפך בשעה 10:32 לאורגיית מין וסמים פרועה, ואני נשארתי בבתולי. כל השמאלנים שקרנים.

****

באוקטובר 73` פרצה מלחמת יום כיפור. שנת הלימודים נפתחה לבסוף בינואר ולכן נדחתה הוצאת פי האתון לאותו שבוע. 
ארי אלון כתב את `דבר העורך` הראשון לאותה שנה בעודו משרת בתור חייל מילואים בסיני. 

יום כיפור ׀ ארי אלון, 3.1.74
-------------------------------
כאן יום חמישי אחרון של 1973 אחד משבעים ימים זהים, באחת מאינסוף פינות זהות בין סואץ לאיסמעיליה. 
ושם, בקאמפוס, יום חמישי ראשון של 1974. יום חורפי קרוב לודאי. סוף שבוע שני של שנת לימודים עצובה וריקה. 
ומפריד שבוע שלם בין שני ימי החמישי הללו. שבוע הנדרש לקומץ מלים להגיע מהנושן הזה לירושלים, ולהיכבש תחת מכבש הדפוס, ולהיות נקראות. 
שבוע של מלים. 
כאילו שחסרות מלים בימים כאלו. כאילו שיימצאו לנו כותבים בימים כאלו. וקוראים- מתנדבים שייאותו לרכון על ערימת העיתונים וליטול ממנה גיליון. כאילו שאפשר בכלל לגשר על פני שני סוגי הימים, ולבטא מהם תמצית משותפת.
במלים...

במלים שנכתבות בין הפגזה להפגזה, ונקראות בין הרצאה להרצאה, במלים שנכתבות בחולות ונקראות בקפטריה. במלים שנכתבות ב-1973 ונקראות ב-1974. 
במלים שנכתבות בעולם אחד, ונקראות בעולם אחר. ולהיפך.

*
בכל זאת, הבה נחליף בינינו מלים. הבה נרשום בדפים הללו מלים כנות ונכונות, עד כמה שמלים יכולות להיות כאלו. הבה נהפוך את הדפים הללו לבטאון אמיתי. פשוטו כמשמעו. 

לנו, אחרי הכל, זה כל מה שנותר לעשות: להתבטא ולהיות אמיתיים. 

*