אדם עם פנס - **אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר - (מאמר מ- 2006) ת.פרסום: 08/12/15
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

במסכת מגילה מסופר על רבי יוסי, שהצטער כל  ימיו על שלא הצליח להבין את הפסוק: "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיוור באפילה" (דברים כ"ח כ"ט). אמר: וכי מה אכפת לו לעיוור אם יום הוא, או אם לילה, שהרי בכל מקרה איננו רואה. עד שיום אחד בא מעשה לידיו, ופגש באישון לילה ובאפילה עיוור אחד, שהיה מהלך בדרך ופנס בידו. אמר רבי יוסי לעיוור: "בני, למה לך פנס?" אמר לו העיוור: "כל זמן שהפנס הזה בידי, רואים אותי בני אדם ומצילים אותי מן הבורות, מן המהמורות ומן השיחים הקוצניים שבדרך".

 

כשאני קורא את המדרש הזה, השאלה הראשונה העולה במוחי היא – מיהו העיוור בסיפור הזה, רבי יוסי או ה"עיוור אחד". ברור מי עיוור פיסי. אבל מבחינה מוסרית, העיוור הוא רבי יוסי. רבי יוסי עיוור למצוקות הזולת, אינו מסוגל להכנס לראשו של האחר, של החלש. יש כאן ביקורת חברתית על מנהיגות מנותקת, מסוגרת, אליטה הספונה בדל"ת אמות מגדל השן האקדמי של בית המדרש, מייגעת את מוחה בסוגיות תיאורטיות של פירוש פסוק זה או אחר, מבלי להבין את הפסוק לעומקו, כמאפשר להבין את מצוקתו של החלש, של הנכה, של העיוור. מנהיגות אמיתית היא זו, שצערה הוא צער החלשים בחברה, ולא צער מיופייף על אי הבנת פסוק; סוגיה המעניינת רק את מי שנמצא בין כותלי בית המדרש. מנהיגות אמיתית מתבטאת במחוייבות חברתית, באכפתיות לחברה ולמצוקותיה. מנהיגות אמיתית מחוייבת "להציל את העיוור מן הבורות, מן המהמורות ומן השיחים הקוצניים שבדרך". מנהיגות כזאת, תייגע את מוחה במאמצים אמיתיים לפתור את הבעיות החברתיות.

 

"אמר רבי אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה, י"ב ע"ב).

 מיהם אותם צדיקים לעתיד לבוא, שיזכו ואור הגנוז שמור להם?

 ניתן להתייחס לכך בפאסיביות – בבוא הגאולה יהיו הצדיקים שיזכו לכך. היהדות היא תרבות אקטיבית, הדורשת מן האדם לנהוג בצדיקות, ולכן ראוי כל יהודי לראות עצמו כמי שבמעשיו, בהתנהגותו ובאורח חייו עשוי לקרב את הגאולה.

 "שאלו חסידים: היכן גנזו? השיבו: בתורה. שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה? השיבו: ימצאו וימצאו. שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז שבתורה? השיבו: יגלוהו באורח חייהם" (מרטין בובר, "האור הגנוז").

 מדרש חסידים זה של מרטין בובר, מחזיר אותנו לסיפור על רבי יוסי והעיוור. האור הגנוז חבוי בתורה, אך הוא לא יתגלה מלימוד תורה לשמה, אלא במופת אורח חייהם, של המחוייבים לערכיה, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה. ואולי, ה"אור" גנוז בתוך המילה "אורח", ללמדנו שאורח החיים שלנו הוא שעשוי לגלותו, אם נהיה ראויים לכך (ואותיות המילה "אור" גנוזות גם במילה "ראוי"). רבי יוסי היה גדול בתורה, כל ימיו הצטער על פסוק שלא הצליח לפרשו, אך כל עוד לא יצא החוצה מבית המדרש, לראות לאדם העיוור "את הלבן שבעיניים", לא הצליח לפרש את הפסוק. רק כאשר פגש את המצוקה האמיתית, רק אז נפתרה הסוגיה. רק אז הצליח במשימת ביאור הפסוק. רק אז נגלה לו ה"אור" שבפסוק, הגנוז גם במילה "ביאור".

 

אותו עיוור פקח את עיניו של רבי יוסי. הוא, בפנס שלו, האיר לו את הדרך, כאומר: אם עד עכשיו היית מלא בעצמך, מה שהטריד את מנוחתך היה העובדה שאתה לא מצליח להבין פסוק מסויים, הרי אם תלך בדרך אותה אני מאיר לך, תבין באמת את התורה – תורת אמת, שמשמעותה היא תביעה לאורח חיים של סולידריות וצדק חברתי.

 

 האם תתכן מנהיגות אחרת?

 בתלמוד הירושלמי (מסכת שביעית ג`, ז`) מסופר: "שאול זכה למלכות, מפני שהיה זקנו מדליק נרות לרבים, במבואות האפלים". זקנו = סבו. ולפי המדרש, סבו של שאול נקרא, בזכות מעשיו, "נר". נר, שהיה גם אביו של שר צבאו של שאול, אבנר בן נר. סבו של שאול, ומן הסתם מרמז המדרש על כך שהגנים הללו מצויים גם אצל שאול עצמו, האיר את הדרך לרבים. יש בכך כפל משמעות – האיר את הדרך במובן הרוחני. האיר את הדרך במובן הפיסי, סייע לעיוורים ולחלשים למצוא את דרכם, ולהיזהר מן "המבואות האפלים", "מן הבורות, מן המהמורות ומן השיחים הקוצניים שבדרך". זאת מנהיגות אמת.

 

והמנהיגות של ימינו, של מדינת ישראל? קשה לחשוד באולמרט, בפרץ, בהירשזון ובחבריהם, שכל חייהם הם מצטערים בניסיון לפרש פסוק מהתורה. אבל האם הם ערים למצוקות שבחברה הישראלית? האם הם מחוייבים לחברה ולפתרון בעיותיה? או שמא גם הם עסוקים בעצמם, בקריירה שלהם, ספונים בדל"ת אמות של פוליטיקה? שמעתי לפני ימים אחדים את נאומו חוצב הלהבות של עמיר פרץ, אודות הרדיפה שרודפים אותו. נזכרתי בדברים שאמר פעם רבין על פרס: "במסכנות לא בונים מנהיגות". אבל בעיקר התרשמתי מכך שכל הנאום רצוף ב"אני", "אני", "אני". נאום של מנהיג, שנבחר על תקן של מחוייבות חברתית, אך כל כולו מרוכז בעצמו. ואם עצמו ממלא את כולו, איך ישארו לו מרץ, אנרגיה וזמן למצוקות החברה, לצרכי הכלל? וכמובן, פרץ הוא משל להנהגה הישראלית באופן כללי.

 

 המנהיגות שהקימה את המדינה; המנהיגות של היישוב טרם הקמת המדינה ושל המדינה בשנותיה הראשונות, היתה מנהיגות מזן אחר. נוטים להציג את המנהיגות ההיא, ככזאת שבלהט המשימתיות של המהפכה הציונית לא ראתה את הפרט, את האנשים עצמם. ההיסטוריונים החדשים מאשימים את המנהיגות הזאת, שהיא התייחסה לאנשים כאל שמן

בגלגלי המהפכה. אבל האמת היא, שאותה מנהיגות הקימה חברה סולידרית ומוסדות של סולידריות חברתית, כמו ההסתדרות הכללית, קופת חולים, חברת העובדים, בנק הפועלים (כשעוד היה בנק של העמלים ולא של העמלות) וכמובן – צורות ההתיישבות השונות שנועדו לבנות חברת מופת של ערבות הדדית, החל בשכונות הפועלים, דרך המושב ומעל לכל -  הקיבוץ, הערבות ההדדית בהתגלמותה.

 אותה מנהיגות ביקשה את האור הגנוז והאמינה שבאורח חייה היא מגלה אותו. דוד בן גוריון האמין שמדינת ישראל, שתושתת על חזון הצדק והשלום של נביאי ישראל, תהיה אור לגויים.

 בשירו "הנס של הלב האמיץ", הציב המשורר אהרון זאב, קצין חינוך ראשי הראשון של צה"ל, אלטרנטיבה ליהדות שציפתה לנס. שירו מתחיל במילים השאולות מתפילת "על הניסים" של חנוכה: "הנרות הללו אנו מדליקים / על הניסים והנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה", אך מיד הוא משנה כיוון. הניסים "שנעשו בידי אנוש / הנס של הלב האמיץ / הפלא של רוח האדם" וכו`. מהבית השני השיר מולחן, ומוכר כ"אנו נושאים לפידים" (שנגינתו מלווה את טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות). זאב מתאר את האנשים הצמאים לאור, אך מבינים שהוא לא יגיע בדרך נס, אלא הם יביאו אותו במעשיהם. הוא קורא לאותם אנשים להצטרף אליהם, אל ההנהגה המחוייבת לגלות את האור הגנוז."ומי אשר לב לו / הצמא לאור / ישא את עיניו ולבו אלינו / לאור / ויבוא!" ומדוע "אנו", מצליחים, נצליח, לגלות את האור? כיוון שאיננו מצפים לנס. איננו אומרים ש"יהיה בסדר". אנו מחוייבים לחצוב בסלע עד דם כדי לגלות את האור הגנוז. "נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / לעמק הלכנו / ההרה עלינו / מעיינות האורות הגנוזים גלינו // נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / בסלע חצבנו עד דם / ויהי אור!"

 

ויהי אור! זאב חוזר לבריאת העולם. המעשה הראשון של הקב"ה הוא בריאת האור. איזה אור? האור הגנוז, אותו הוא מחביא מאיתנו מאז דור המבול. זאב ובני דורו, מאמינים שבידיהם המפתח לגלות את האור הזה.

 

המשורר אברהם שלונסקי, איש העליה השלישית ומאנשי הרוח המובהקים של תנועת העבודה, ראה אף הוא את מעשה החלוצים כחיפוש אחר האור הגנוז. בשיר שבת במחזור השירים "בגלבוע", הוא כותב: "כי שבעה הם ימים ימות השבוע / ושבעה יש קנים למנורה / ומי אשר הדליק המנורה בנפש / הוא יצק השמן לאורה". שבעת הקנים במנורת בית המקדש, משולים בעיניו לשבעת ימות השבוע. ביהדות של הגולה הוא ראה יהדות של שבת בלבד; יהדות תלושה, של רוח ללא חומר, ללא מעשה. הוא האמין שחבריו והוא יוצרים יהדות שיש בה גם ששת ימי מעשה, שגם הם מקודשים, גם הם משולים למנורת בית המקדש. ומי ראוי לצקת את השמן לאורה של מנורת בית המקדש? מי אשר הדליק המנורה בנפש, כלומר אותם חלוצים עליהם כותב שלונסקי, בגוף ראשון, את השיר כולו. ביציקת השמן במנורה, מציג שלונסקי את החלוצים ככוהנים וכלוויים של ימינו. ובמה הם זכו לכך? "הו צק נא השמן וראה כמה מזמור / פה הותז מגביע זהבך / על גגות על כבישים על חולות בארצי / הן ידך ריבוני זו שפכה". בניין הארץ, בניין חברת המופת, משול למזמורי הלוויים. הם, החלוצים, החילונים (לכאורה?) הם ידו של האלוהים. הם מביאי הגאולה.

 

 למנהיגות שהובילה את מעשה בניין הארץ, לא היה צבא, לא היתה משטרה, לא היו בתי משפט. אך היא היתה אוטוריטה אמיתית ליישוב, והציבור הלך אחריה, הלך לאורה. מדוע? הציבור האמין שהמנהיגות הזו מחוייבת באמת לחברה ולחזונה. הציבור האמין שזו מנהיגות היודעת לגלות את האור.

 איך יכול יצחק טבנקין, להניע אלפים רבים ליישב את האזורים הקשים ביותר, המסוכנים ביותר, להקים קיבוץ בכל פינה בארץ, לצאת לשליחות ההעפלה, הפלמ"ח ושאר המשימות הלאומיות שבני הקיבוץ המאוחד נרתמו אליהם?

 אולי יסביר זאת הסיפור הבא, מפיו של ישראל גלילי: "אני זוכר ליל חורף, רוח, התריסים נוקשים זה בזה, הגשם ממשמש ובא. חשכה מוחלטת. והנה, פנס, אדם עם פנס. זה היה יצחק טבנקין. `לאן?`, שאלתי. `אני מחפש אדם`, ענה לי טבנקין, `אני מחפש מגע אדם`".

 

 הערה**- המאמר פורסם ב 2006 (אך עדיין אקטואלי)