גאוותו של מלך צעיר - שמו"ב ו/מני גל

מאת: מני גל, התמונה מורגן בייבל ת.פרסום: 29/12/15
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן, וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל, וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְהוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּה, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּרָא דָוִד אֶת יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֹּאמֶר: אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְהוָה? וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְהוָה עַל עִיר דָּוִד, וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי. וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְהוָה בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.

בדרום מקסיקו, במחוז צ׳יאפאס, נמצא הכפר סן חואן צ׳מולה, ובכפר הקטן שתי כנסיות. האחת , עתיקת יומין, נמצאת ליד בית הקברות המקומי,והיא חרבה. לפני שנים רבות פרצה שריפה בכנסיה, ותושבי הכפר הצליחו לחלץ בקושי את פסלי הקדושים שעמדו בה. לימים הקימו אנשי סןחואן צ׳מולה כנסיה חדשה, ליד ככר השוק המרכזית. הם הכניסו לכנסיה החדשה את פסלי הקדושים, אך העמידו אותם במשך מספר שנים כשפניהם אל הקיר, כמו שמענישים ילד שהתנהג לא יפה. תושבי הכפר לא סלחו להם, לקדושים, על שלא שמרו על הכנסיה הראשונה מפני השריפה...

דוד מחליט להביא אל עיר הבירה את ארון האלוהים, שהתארח לתקופה ממושכת בבית אבינדב אשר בגבעה. מסע הארון לא עולה יפה. אחד הכוהנים, עוזה, מנסה למנוע את גלישת הארון מעגלת המסע שלו אל הקרקע, תופס בארון, ומעורר את זעמו הרדום של האל הקנא שלנו,שמפעיל פעם נוספת את העונש המקסימלי על הכוהנים, שאינם נוהגים, לדעתו, כבוד בקודש, והוא מוציא להורג את עוזה, שכל חטאו היה שנחלץ ספונטנית לנסות ולמנוע את נפילת הארון. גם בני אהרון, נדב ואביהוא, הפגינו רצון טוב ויוזמה במקום לשחק ראש קטן, ואכלו אותה בגדול.

אך לעומת אהרון, שנדם וקיבל בהכנעה את מתקפת הזעם האלוהית, דוד כבר שייך לעידן מודרני יותר. הוא מפגין זעם משלו. כמו אצל האל, גם החרון שלו יוצא מן האף... הוא לא מסתפק בהבעת הכעס, ומעמיד את הארון בפינה בבית עובד אדום הגתי. רק לאחר שלושה חודשים, כשהאל מראה סימנים של הירגעות, והוא מראה זאת בהשפיעו ברכה על הגוי הזה, ששמר על הארון בעת המעצר המנהלי שלו, נאות דוד להעלותו אל הבירה בליווי תזמורת מגוונת, שבוודאי היתה בראש מצעד הפזמונים באותה תקופה.

נשים לב: דוד אינו מחפש נביא, שיעמוד בראש הטקס הדתי. הוא מארגן את המצעד, הוא מחולל בראש המצעד אל מול פניה הנדהמות של מיכל אשתו,הוא מברך את העם בשם ה׳, והוא המכניס את הארון לאוהל המשכן, אשר הציב בעיר דוד. הוא גוזר את כל הקופונים הדתיים ומצרף אותם לתהילת הלוחם שלו. על פי כותב התנ״ך, יש לו סיבה טובה להניף גם את נס המנהיג הרוחני: כשהוא פונה אל ה׳ בשאלה, ה׳ עונה לו.

דוד נמצא ב-high, ורק תשובתו למיכל, התמהה על פיזוזיו לפני העם כאחד הריקים, מותירה טעם רע מאד בפינו:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל: לִפְנֵי יְהוָה, אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ, לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה, עַל יִשְׂרָאֵל, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה.

דוד אינו מהסס לנעוץ מטאפורית את הסכין בלבה של מיכל, ולסובב אותה כמה פעמים. יוכי ברנדס עוד תבוא עמו חשבון על כך.

וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ - האם היתה זו נקמתו של דוד, שאמנם תבע את החזרתה אליו, אך ככל הנראה לא קרב אליה עוד? ואולי היה זה שיקול אכזרי מסוג אחר, סירוב להעמיד עוד צאצא לבית שאול?