קולה של מיכל - שמו"ב ו / יונה ארזי

מאת: יונה ארזי ת.פרסום: 30/12/15
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

נראה שמיכל ניתנה לאיש די דומה לאביה, אותו אב שהחפיץ אותה פעמיים. אין שום ראיה מהטקסט שלדוד היה אכפת בכלל ממיכל.  למרות כל זאת מיכל בוחרת לא להיות קרבן, והיא מוצגת כמצילת דוד. מורידה אותו מהחלון - היא בוחרת בו על פני אביה –ובוגדת בו, כפי שבגד בה כשהחפיץ אותה,  אבל המקרא לא מרחם עליה – למרות שמיכל מוצגת כאישה אוהבת ומצילה היא זוכה לסכין בבטן מדוד האומר לה  - לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהֹוָה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהֹוָה.

הפסילים שמיכל שמה במיטה בדמות דוד מייצגים כנראה גם את מערכת היחסים ביניהם, דמויות של חימר ועץ או מתכת שאינם מגיבים לאהבה שמיכל הביאה לנישואין.  הקורא יודע שדוד מסוגל לאהבה, הוא אוהב ומנשק את יונתן (שמואל א` כ מא) והדמויות חסרות החיים שמיכל שמה במיטה מייצגות את דוד הקר והמתעלם – ייצוג המופיע בפירקנו.  מיכל עושה זאת בחוסר מודעות – עוד אינה יודעת ואינה מודה בפני עצמה בחוסר העניין של דוד בה.  ושולחת את האיש שהיא אוהבת.  אולי המקרא שותל כבר כאן את ההאשמה הסמויה נגדה – היותה עובדת אלילים.

לפני שמיכל ודוד מתאחדים שוב הוא לוקח  לו שש נשים ומכל אחת מהן יש לו בן . ולאחר הספור על אביגיל ואחינעם – שאול סובר כנראה שדוד לא ישוב ונותן את בתו לפלטי בן ליש מגלים. וכדוד באקט פוליטי ברור מבקש מאבנר את החפץ – מיכל, שעבורו  שילם בערלות פלישתים;  היא שוב נלקחת  - ואישה האוהב והקשור אליה – הולך ובוכה. היא מובלת לאיש שאינו אוהב אותה – אך זקוק לנוכחותה כמכשיר להכרה במלכותו.  המקרא מתמקד בבכי של פלטי הנעזב , מה שמבליט את   יחסו של דוד למיכל.

שתי סצינות החלון הקשורות במיכל מונגדות היטב כאן, בפרק. בסצינת החלון הראשונה – מיכל היא המצילה, האוהבת, הלא מודעת לאן חייה יתגלגלו. מיכל של שמו"ב פרק ו עומדת בחלון – כל נערותיה מנופפות מתלהבות, והיא זרה ומנותקת – נוזפת בדוד , שכולו אקסטזה דתית, אמיתית או מעושה רוקד לפני אהובו – יהוה  ("ויהוה עמו")...החלון ממסגר את שתי הסצנות – שם דוד פסיבי ונמלט, וכאן הוא מלך ישראל המממש את תפקידו הפוליטי והדתי כאחד. אין מקום לנשים בספור האהבה הזה,  לא למיכל ולא לאף אחת אחרת.  אבל גם מיכל , אחרי שנים של נעזבות ופסיביות הופכת לאקטיבית , ומבטאת את כאבה – התחרות על דוד עם יהוה – היא בלתי אפשרית ונדונה לכשלון. מי שמתחרה עם אלוהים  - לא יהיו לה ילדים.  המוות נוכח בפרק – מות עוזא  הנוגע בקודש מנכיח את זעם האל על מי שפוגע בבחיריו. שני מתים מוטלים כאן לפנינו -  עוזא ומיכל.  

מיטת הנישואין שבה הפסילים הדוממים  - מוחלפת עתה בארון הנישא על העגלה והעירום האירוטי של הזוגיות – מופנה ליהוה.  והקורא מוזמן להסתכל על הזוג הזה דרך החלון הממסגר את הטרגדיה.

דבריה כעת כה שונים מדברי הכלה הצעירה מצילת בעלה, כל חייה חולפים לנגד עיניה, אובדן נסיכותה, אבדן אהבת פלטי, היותה אחת מנשים רבות, כעת היא אישה מרירה כואבת, אבל עם קול. כשמיכל נוזפת בדוד,  ומוצאת סוף סוף את קולה. היא משלמת על כך בעקרות , סוג של מוות ....