מדן ועד באר שבע - שמו"ב כד/אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר ת.פרסום: 25/01/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הגענו לפרק האחרון בספר שמואל. לפני שני פרקים דוד שר את שירת הניצחון. בפרק הקודם הוענקו הצל"שים. דומה שהכל בא על מקומו בשלום, ומן הסתם, הפרק הבא, המסכם, יתאר את השגשוג והשלווה של עם ישראל – איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. מגיע לנו, לא? לא סבלנו מספיק? כנראה שלא.

בפרק הקודם הוענקו העיטורים והצל"שים לגיבורי החיל. רק מקומו של יואב נפקד מהרשימה. אולם כאשר דוד זקוק לפרויקטור למשימה גדולה, הוא יודע למי לפנות. אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל. המשימה – מפקד לאומי מקיף. דוד רוצה למנות את מספרם של נתיניו. הוא מטיל את המשימה על יואב.

לשם מה רוצה דוד במפקד? לכאורה, התשובה ברורה – למען הסדר הטוב. במדינה מסודרת יש צורך במידע הזה לצורך ניהול תקין של השלטון. אלא שאין דעתה של המסורת נוחה ממִפְקדים, ולכן נותן הפרק הסבר אחר. אלוהים כועס על ישראל, ולכן הוא הכניס לראשו של דוד את הג`וק הזה, כדי להחטיאו. "וַיֹּסֶף אַף יְהוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר: לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה". זהו הסבר נורא ואיום, לנוכח העונש הכבד שיוטל על העם, ומרחץ הדמים של אנשים חפים מכל פשע. והכל בגלל מה? בגלל שדוד איבד את חופש הבחירה, וחטא חטא שאלוהים הסית אליו את לבו?

יואב מבין שההוראה שקיבל הרת אסון והוא מנסה להניא את דוד, אך דוד מתעקש, ויואב מבצע. למעלה מתשעה חודשים מקדישים יואב ומטהו למשימה. מעניינת האבחנה המובנית מראש, הן בפנייתו של דוד והן בתוצאות המפקד, בין ישראל ויהודה; כאילו מניחים תשתית לפילוג הממלכה.

למעלה מתשעה חודשים לקח ליואב לבצע את המפקד. למעלה מתשעה חודשים לקח לדוד לחשוב על ההוראה שנתן. ורק לאחר שיואב השלים את המשימה שלא חפץ בה, כי הבין את חומר הנפץ הטמון בה, נפל לדוד האסימון. הוא מבין את טעותו ומודה בטעותו. הוא מבקש מחילה מאלוהים.

אלוהים, באמצעות הנביא גד, נותן לדוד לבחור עונש... הוא נותן לו שלוש אפשרויות הרות אסון, שעל כולם ישלמו בחייהם רבבות חפים מפשע. דוד בוחר בדֶּבֶר, כנראה הוא ראה בכך את הרע במיעוטו. אך הוא מבין את העוול, שבעונש כבד על העם בגין חטאו האישי, והוא זועק כלפי שמיא: "הִנֵּה, אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ? תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי".

להפסקת המגפה מטיל גד הנביא, בשם האלוהים, משימה על דוד: "עֲלֵה הָקֵם לַיהוָה מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי". יש כאן מסר מעניין – לאחר כיבוש ירושלים, השאיר דוד את היבוסים במקומם, ושמר על זכות הקניין שלהם. בחזרה מדויקת על רכישת מערת המכפלה, מסרב דוד לקבל כמתנה את גורן ארוונה, ומתעקש לרוכשו בכסף מלא. המקום שנרכש הוא הר הבית, שלימים יקום בו בית המקדש. דוד מעלה לה` עולות ושלמים מעל המזבח שבנה, "וַיֵּעָתֵר יְהוָה לָאָרֶץ, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל".

****

אני מבקש להתמקד בביטוי הגיאוגרפי שבו מתוארת ארץ ישראל, בגבולותיה הרחבים של ממלכת דוד בשיא תפארתה; ביטוי מינימליסטי למדיי: "מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע". כך מתוארת הארץ בפי דוד, בפקודת המפקד ליואב, וכך היא מתוחמת בתיאור ממדי המגפה הנוראה. מצד שני, כאשר מתואר מהלך המפקד, מסתבר שהארץ כוללת שטחים נרחבים ממזרח לירדן, כך שניתן לתמצת זאת כ"מן הים עד המדבר".

"מני דן ועד באר שבע, ממדבר לים" – כך נפתח "שיר אסירי עכו", השיר שכתב ז`בוטינסקי, עת ישב בעכו בעקבות מאורעות פסח תר"פ, 1920, בהם עמד בראש "ההגנה" בירושלים, ונאסר בגין הגנה על חיי היהודים בעיר. מאורעות תר"פ פרצו חודש לאחר נפילתם של טרומפלדור וחבריו בתל-חי, והשיר נכתב בהשראת קרב תל-חי.

הנוסח המלא של השיר, שאת לחנו כתב יוסף מילט:

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,
מִגִּלְעָד לַיָּם,
אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ
לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לַשֹּׂבַע
נִיר וָהַר וָגַיְא;
אַךְ מִדּוֹר וָדוֹר
לֹא נִשְׁפַּךְ טָהוֹר
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה,
בְּקִבְרוֹ דּוֹמֵם,
דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ
אֱלֵי תֵּל חַי בַּצָּפוֹן;
לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ
כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן, כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן.

יש לציין, שז`בוטינסקי התנגד להגנת תל חי, וטען שאין הצדקה ביטחונית וכלכלית להחזיק נקודה זו. אולם לאחר נפילתו של טרומפלדור, ומשפטו "טוב למות בעד ארצנו" (שאגב, המחקר קובע בוודאות שהוא נאמר. ליתר דיוק, המשפט האותנטי היה "כדאי למות בשביל ארץ" אך הסופר יוסף חיים ברנר עיבד אותו לנוסחו המוכר. כעבור שנה נרצח ברנר במאורעות מאי 1921 ביפו), הוא אימץ אותו לסמל לאומי, על אף שהיה ממנהיגי הציונות הסוציאליסטית, ואף קרא על שמו את שם תנועת הנוער שהקים – בית"ר.

****

כאשר כתב ז`בוטינסקי, בשיתוף עם חבריו האסירים, את "שיר אסירי עכו", הוא עוד לא היה רוויזיוניסט. הוא היה מנהיג לאומי, מקובל על כולם. שירו היה לשיר לאומי, מקובל על הכל. וכאשר ז`בוטינסקי הפך ל"אחר", היה מאוחר מדי לגנוז אותו.

בעקבות מאמר שכתבתי לפני שנים אחדות על השיר, קיבלתי תגובות מבוגרי קיבוצים ותנועות הנוער החלוציות, שהם גדלו על השיר הזה, ולא העלו על דעתם שאת השיר כתב זאב ז`בוטינסקי. מי שמודע למערכת היחסים העכורה, רוויית השנאה ההדדית, בין תנועת העבודה לתנועה הרוויזיוניסטית בתקופת הישוב וראשית ימי המדינה, יתמה איך זה יתכן, ששיר של ז`בוטינסקי נלמד בתנועות נוער של תנועת העבודה. זה נשמע כמעט כמו מדע דמיוני.

ואכן, בתנועות הנוער הפועליות לא שרו את שיריו של ז`בוטינסקי. מה ייחודי בשיר זה? למה דווקא אותו למדו ושרו? למה דווקא השיר הזה היה נחלת הכלל?

גיבור לאומי

איך זה, שיר שכתב ראש בית"ר ומנהיג הציונות הרוויזיוניסטית, שהיה מוקצה בתנועת העבודה, היה לשיר עם פופולארי כל כך בתנועת העבודה ובתנועות הנוער שלה?

הסיבה לכך נעוצה במועד בו נכתב השיר. את הזרם הרוויזיוניסטי בציונות הקים ז`בוטינסקי ב-1923, לאחר התפטרותו מן ההנהלה הציונית. להנהלה נבחר ב-1920. ההנהלה הציונית הייתה הממשלה של התנועה הציונית, כלומר ז`בוטינסקי היה שייך לקואליציה.

במלחמת העולם הראשונה הקימו ז`בוטינסקי וטרומפלדור את הגדודים העבריים, ששרתו בצבא הבריטי. בתוך תנועת העבודה היו דעות שונות אודות הגדוד, אך ההנהגה הצעירה של תנועת העבודה תמכה בגדודים, וראשיה – בן גוריון, ברל כצנלסון ויצחק בן צבי התנדבו לגדוד.

ז`בוטינסקי, כאחד משני מחוללי הגדוד, היה לגיבור לאומי, מנהיג קונצנזואלי ביישוב העברי בא"י ובתנועה הציונית.

לשיא מעמדו כגיבור לאומי הגיע ז`בוטינסקי במאורעות פסח תר"פ. ז`בוטינסקי היה הדמות הביטחונית המרכזית ביישוב. הוא היה הממונה מטעם "ועד הצירים" – המוסד העליון של ההסתדרות הציונית והיישוב העברי, על "ההגנה". במאורעות הדמים הוא אירגן את "ההגנה" בירושלים ועמד בראשה. כתוצאה מכך הוא נעצר, הועמד לדין ונידון ל-15 שנות מאסר ועבודת פרך. 20 חבריו נדונו לשלוש שנות מאסר ועבודת פרך. שלושה חודשים מאוחר יותר הם נחונו ושוחררו.

אסירי עכו היו גיבורי היישוב. מרבית חבריו של ז`בוטינסקי לארגון "ההגנה" היו אנשי תנועת העבודה. תנועת העבודה הובילה את המאבק לשחרורו של ז`בוטינסקי. בבחירות לאסיפת הנבחרים של היישוב, קראה "אחדות העבודה" – המפלגה המובילה בתנועת העבודה, לבחור בז`בוטינסקי: "`חטאו` של ז`בוטינסקי הוא חטא כולנו. ירשום כל בוחר בראש הפתקא של המפלגה או הקבוצה שלו את השם זאב ז`בוטינסקי". יוסף אהרונוביץ`, מראשי "הפועל הצעיר", המפלגה השניה בתנועת העבודה, הציע לעיריית ת"א להחליף את שמו של רחוב אלנבי לרחוב ז`בוטינסקי. מאחר והעירייה דחתה את ההצעה, אהרונוביץ` עצמו יצא עם חבורת צעירים ממפלגתו בלילה, והחליף באופן פרטיזני את שם הרחוב. אנשי תנועת העבודה תקפו את הנהלת היישוב, שלטענתם לא עשתה די למען ז`בוטינסקי וחבריו האסירים. כשז`בוטינסקי שוחרר, אלפי תושבי ירושלים הריעו לו במסע ברחובות העיר. יו"ר העצרת שנערכה לכבודו וראשון הנואמים בה, היה משה שרתוק, מהמנהיגים הצעירים של תנועת העבודה (לימים ראש הממשלה משה שרת).

צירופו של ז`בוטינסקי להנהלה הציונית, בשלהי 1920, הייתה ביוזמתו של חיים ויצמן, ובתמיכה גורפת של כל הגורמים ביישוב ובתנועה הציונית ובוודאי בידי תנועת העבודה.

את שיר אסירי עכו כתב ז`בוטינסקי ביוני 1920, בשבתו בכלא. כאמור, היה זה בתקופה שבה היה גיבור לאומי קונצנזואלי ובעיקר אהוד על תנועת העבודה. השיר היה מיד ללהיט ביישוב על כל גווניו, ובעיקר בתנועת העבודה.

מאוחר יותר חל הקרע הקשה בציונות, בין שני הזרמים הללו. חניכי תנועות הנוער הפועליות לא שרו את שיריו של ז`בוטינסקי. אבל השיר הזה, שנכתב 3 שנים לפני הקרע, כבר היה חלק בלתי נפרד ממחזור הדם התרבותי של תנועת העבודה.

מני דן ועד באר שבע

תמיהה שמעורר השיר, הוא פתיחתו: "מני דן ועד באר שבע". למה דווקא דן ובאר שבע? הרי ז`בוטינסקי לא היה מינימליסט. האם הוא ויתר על כל הנגב הדרומי? ומה עם מטולה? הרי היא הייתה היישוב הצפוני ביותר. האם הייתה לו חיבה מיוחדת לקיבוץ דן? לא, השיר נכתב 11 שנה לפני הקמת הקיבוץ ו-19 שנים לפני עלייתו לקרקע בגליל העליון, למרגלות החרמון.

מקור הביטוי "מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע" הוא תנ"כי – מן הפרק שלנו: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ: שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע, וּפִקְדוּ אֶת הָעָם, וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם".

משמעות הביטוי, אינה שרטוט של גבולות מסוימים, אלא אמירה – הארץ לאורכה ולרוחבה.

בהמשך כותב ז`בוטינסקי "בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה". מהי אותה אַיֶּלֶת? אפשרות אחת היא – אֵילָת, כששמה משובש כדי שיתאים למשקל השיר. לי נראה, שהכוונה לקיבוץ איילת השחר – בין איילת השחר למטולה נמצאה תל חי, עליה נכתב הבית.

בשיר הפלמ"ח מתוארת הארץ "ממטולה עד הנגב / מן הים עד המדבר". לאחר קום המדינה, נפוץ מאוד הביטוי "מדן ועד אילת", לתיאור הארץ כולה. והנה, בשיר "שיר עולה" נכתב:
שיר עולה מעמק, מטפס בהר 
מתגלגל לו זמר, ישן אבל מוכר 
ולכן כולנו פה באופן מיוחד
נזמר פה זמר מדפנה עד אילת.

מדפנה עד אילת – למה דווקא דפנה? התשובה נעוצה בשמה של הפזמונאית שכתבה את השיר - דפנה אילת.

בשנות ה-60 הופיע ב"מעריב של שבת" מדור פופולארי, ובו זוטות, פרפראות ואנקדוטות שאירעו באותו שבוע במדינה. שם המדור היה "מדן ועד אילת". בשבוע שלאחר מלחמת ששת הימים, הוחלף שם המדור ל"מקונייטרה עד קנטרה" – מקונייטרה שבצפון הגולן עד קנטרה שבדרום סיני. כעבור שבועות אחדים שונה שוב השם, ובמשך מספר שנים, עד סגירת המדור, הוא נקרא "מהחרמון עד הסואץ", מה שמחזיר אותנו לכתר החרמון ולשיר אסירי עכו.

אגב, בגרסה המקורית של השיר, קנטרה הופיעה. במקור, תיאר השיר את מסכת הנדודים והייסורים של האסירים, שנעו ונדו בין בתי כלא, עד שהגיעו לעכו. אחד מבתי הכלא היה בקנטרה, הסמוכה לתעלת סואץ. זו הגרסה המקורית:

מִקַנְטָרָה עַד נַקוּרָה
מִן הַיָּם עַד הַר נְבוֹ
אֵין בֵּית כֶּלֶא בְּאַרְצֵנוּ
אֲשֶׁר לֹא הָיִינוּ בּוֹ.

מן ההתחלה הזו, החלה עבודת הצוות של האסירים, בראשות ז`בוטינסקי, לכתיבת השיר, שלא כלל את הבית המקורי.

כתר החרמון

"לנו יהיה כתר החרמון" שר ז`בוטינסקי, וגם השורה הזו מעוררת תמיהה. הרי מפת א"י של ז`בוטינסקי ומאוחר יותר של האצ"ל ושל תנועת החֵרוּת, אינה כוללת את הגולן והחרמון. אם החרמון כל כך יקר לו, מדוע לא הכליל אותו במפה? אם המפה מייצגת את תפיסתו אודות גבולות הארץ, מדוע התפייט כך אודות כתר החרמון שלנו?

גם התשובה לשאלה זו קשורה למועד בו נכתב השיר.

המניע המרכזי לפרישתו של ז`בוטינסקי מההנהלה הציונית והקמת הצה"ר (הציונות הרוויזיוניסטית) הייתה הספר הלבן של צ`רצ`יל, שר המושבות הבריטי באותה תקופה. בספר הלבן הזה, עקר צ`רצ`יל מן התחום המיועד לבית הלאומי ליהודים את עבר הירדן המזרחי – 77% מא"י המנדטורית, וייעד אותה לממלכה ההאשמית.

זאב ז`בוטינסקי זעם וראה בספר הלבן בגידה בהצהרת בלפור ובמנדט שקיבלה בריטניה מחבר הלאומים. הוא תקף בחריפות את ההנהלה הציונית ואישית את חיים ויצמן, והאשים אותה על כך שנתנה ידה לקריעת עבר הירדן. האשמתו שגויה פעמיים – ראשית, ההנהלה הציונית לא נתנה ידה אלא נאבקה. שנית, כיוון שלא היה לתנועה הציונית כוח למנוע זאת, היא נאלצה להשלים עם המציאות ובמקום להתעסק במאבק סרק על עבר הירדן המזרחי העדיפה, בצדק, לעסוק ביישוב א"י המערבית.

המחלוקת הזאת הייתה הגורם המרכזי לקרע. המסר המרכזי של ז`בוטינסקי, היה שעל התנועה הציונית להיאבק למימוש ההבטחה הבריטית ולהקמת מדינה יהודית על כל שטח המנדט הבריטי, משתי גדות הירדן. שירו "שמאל הירדן" ("שתי גדות לירדן") היה חצי המנון בתנועתו בית"ר. התביעה מהבריטים הייתה המסר המרכזי שלו, והוא גיבה אותה במפת המנדט הבריטי, שהייתה לסמל בתנועתו לאורך עשרות שנים. מפת המנדט הבריטי לא כללה את הגולן והחרמון, שבחלוקה בין בריטניה לצרפת, היו בחלקה של צרפת.

את "שיר אסירי עכו" כתב ז`בוטינסקי שנתיים לפני הספר הלבן של צ`רצ`יל. סוגיית המפה המנדטורית כלל לא עמדה על הפרק. ז`בוטינסקי כתב שיר אהבה למולדת, והחרמון היה בעיניו סמל לא"י, וכשרצה לומר שלנו תהיה א"י – הוא כתב "לנו יהיה כתר החרמון". כל היישוב שר את השיר, כיוון שבעיני היישוב כולו הגולן והחרמון היו חלק מובן מאליו של ארץ ישראל.

המפה המנדטורית הייתה מפת תנועת החֵרוּת עד מיזוגה הסופי בליכוד. למעשה, כבר בשנות השישים ויתרה תנועת החֵרוּת על עבר הירדן המזרחי, ולמעשה – מתכנית האוטונומיה של בגין עד נאום בר אילן של נתניהו, היא ויתרה גם על ריבונות על כל א"י המערבית. ודווקא על הגולן, שהיה מחוץ למפה שלה, החילה הכנסת בשלטון הליכוד, בהובלת בגין, את ריבונות ישראל. המקום היחיד ממזרח לירדן עליו חלה ריבונותה של מדינת ישראל הוא הגולן; דווקא הגולן, שמחוץ למפה הז`בוטינסקאית, הוא המקום היחיד בארץ בו מומש חזונו – "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן".

ז`בוטינסקי לא היה המשורר והמנהיג הציוני הראשון שכתב בערגה על החרמון. קדם לו המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. שירו הראשון של ביאליק, "אל הציפור" ("שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת") הוא שיר ערגה וגעגוע לארץ ישראל ולנופיה. הוא מזכיר בשיר את העמק, הגיא, ראש הרים, ציון, עמק השרון וגבעת הלבונה, הלבנון וכן (יש לקרוא בהברה אשכנזית, מלעילית): 
הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן,
אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?
וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים?
וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?