מקום המקדש - שמואל ב כ"ד מיכאל פדידה

מאת: מיכאל פדידה, התמונה: ויקיפדיה, (נחלת הכלל) ת.פרסום: 28/03/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

 דוד העלה קרבנות לה` במזבח שנבנה במקום ששימש גורן לארונה היבוסי . הוא   עמד על כך שארונה יקבל תמורה כספית על שטח הגורן, אף על פי שהלה רצה לתת אותו במתנה.  הדבר מזכיר את אברהם שהתעקש לקנות את מערת המכפלה  מעפרון החתי ולא לקבלה במתנה ממנו  (בראשית כג). רש"י עמד על דמיון לשוני בין שני המקרים. אברהם ביקש לקנות את מערת המכפלה "בכסף מלא". מעיר רש"י: " בכסף מלא- אשלם כל שויה, וכן דוד אמר לארונה : "בכסף מלא" – דברי הימים א כא, כד). (פרק כד שלנו נשנה בדברי הימים א כא, בשינויים אחדים. למשל, בפרק שלנו דוד אומר: " לא, כי קנו אקנה מאותך במחיר" ואילו בדברי הימים הנוסח הוא: " לא, כי קנה אקנה בכסף מלא").

יש דמיון ושוני  בין שני המקרים. הצד השווה ברור:  הקנייה מבטיחה בעלות מוחלטת של הקונה על הנכס יותר מאשר  אם  מקור הנכס הוא מתנה. אמנם מקובל שנותן המתנה אינו מבקש בחזרה את המתנה שהוא נתן , אבל קיימת אפשרות תיאורטית שהוא יעשה זאת באמתלות שונות וכבר היו דברים מעולם. גם מקבל המתנה אינו  חש שהנכס שהוא קיבל במתנה הוא בבעלותו המוחלטת בהשוואה לנכס שהוא קנה. ( דוגמא מסרטים רומנטיים תבהיר זאת. האהוב  נותן במתנה לאהובתו טבעת יהלומים יקרה לאחר שהיא נתנה את הסכמתה להינשא לו. והנה קרה משהו - בגידה של האהוב למשל – והאהובה מנתקת את קשריה עם האהוב שלה והיא רואה צורך להחזיר לו את הטבעת).

אבל יש צד שונה בין שני המקרים: ארונה היבוסי רצה לתת את שטח הגורן שלו במתנה לדוד, אך דוד התעקש לקנותו באומרו: " לא, כי קנו אקנה מאותך במחיר ולא אעלה לה` אלהי עולות חינם" (פסוק כד). נימוק זה של דוד מסביר את ההבדל. במקרה של מערת המכפלה, הנכס שאברהם קנה נשאר בבעלותו לאחר הקנייה. לעומת זאת, במקרה של דוד הוא קנה את הנכס כדי להקדישו למזבח לה` . לשון אחר, הוא קנה את שטח הגורן  כדי לתת אותו במתנה  לה`. אפילו בני אדם חושבים שאין זה מהראוי לתת כמתנה חפץ שהתקבל חינם ( למשל ספר שניתן חינם על ידי הוצאת ספרים לצורך קידום מכירות) . אם אנשים עושים זאת והם עושים זאת, הם דואגים להסתיר זאת ממקבלי המתנה, אבל אז הם מסתכנים שה`סוד` עשוי להתגלות ( כפי שקרה לבונבוניירה של קישון).

יש הבדל חשוב נוסף בין שני המקרים. במקרה של מערת המכפלה, אברהם היה גר ותושב שאין לו זכויות בעלות על השטח של מערת המכפלה והוא  היה חייב לקנותה ( אם הבעלים עומדים על כך). ואילו במקרה של הגורן , דוד היה יכול מתוקף צו מלכותי להפקיע את שטח הגורן לצרכים דתיים של הממלכה. מה גם שמדובר במלך כובש רב עוצמה, שאינו בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את מבוקשו (ראה, למשל,  את  פרשת  נבל הכרמלי ופרשת בת שבע ואוריה החתי)  מול נתין כבוש  וכנוע( "ויצא ארונה וישתחו למלך אפיו ארצה- פסוק כ). יתר על כן-  בעל הגורן היה יבוסי לפי הפשט (הרטום אומר שיש משערים  שהוא  היה מלך יבוס לפני כיבושה על ידי דוד) והתורה מצווה להחרים את היבוסים (כמו את ששת העממים האחרים- דברים ז, א-ב ) ולהשתמש בשטחים שלהם. כלומר שעל פי התורה, אין תוקף לבעלות של ארונה היבוסי על הגורן שלו. ובכל זאת דוד עמד על כך שהגורן  תימכר לו וזאת מהטעם האמור לעיל:  לא ניתן להקדיש לה` דבר שהתקבל בחינם. על השטח של הגורן, הקים דוד מזבח כדי להקריב קרבנות . בקרבנות טמון הרעיון של ויתור על נכס למען האלהים ולכן גם הקדשת שטח לצורך הקמת מזבח, צריך להיות כרוך בויתור על בעלות ולא בויתור על נכס שהתקבל חינם במתנה.( ארונה היבוסי רצה לתת במתנה לדוד את שטח הגורן ואת הבקר לעולה. אבל דוד עמד על כך שהוא יקנה את שניהם ולא רצה לקבלם במתנה).

פרשנים מסורתיים "גיירו" את ארונה היבוסי וסברו שמשום כך שדוד היה צריך לקנות את הגורן שהייתה בבעלותו. ( ראו  את המאמר של יונה ארזי,  שהתפרסם היום באתר זה תחת הכותרת: דונם פה ודונם שם – מארון ועד חברון )

 העלאת הקרבנות על ידי דוד הפסיקה את המגפה שפרצה בעם, כעונש  אלהי על עריכת מפקד בקרבו. עריכת מפקד אסורה על פי התורה, אלא אם הוא נערך  על ידי אמצעי מתווך . בתורה כל מי שאמור היה להשתתף במפקד, תרם מחצית השקל למשכן ולפי הסכומים שנאספו ידעו את מספרם של המתפקדים. בסוף תקופת בית שני, לפני פרוץ המרד הגדול  נגד הרומאים,  מנו  פעם אחת את מספר העולים לרגל בפסח על פי מספר הזבחים  של קרבן הפסח  (יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים. ספר ששי, סעיף 422. )

עד היום, כדי למנות  אם יש מנין אנשים לתפילה- לא סופרים  בהגיית מספרים, אלא משתמשים  בפסוק בן עשר מלים – כל מילה היא ביחס של אחד לאחד לאנשים הנוכחים באותה עת בבית הכנסת.  המשפט המקובל לצורך זה הוא : "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם" - תהילים כח, ט. (ראה קיצור שולחן ערוך , סימן טו, סעיף ג).

 

כזכור,  לא הורשה  דוד לבנות את בית המקדש ( שמואל ב ז. ראה את המאמר שלי: מדוע לא  בנה דוד את בית המקדש?  שפורסם  באתר הזה ב-31  בדצמבר 2015), אבל  הוא בחר את גורן ארונה היבוסי כמקום שבו יוקם המקדש. דבר זה לא נאמר בפרקנו, אלא בספר דברי הימים. אותו מקור מזהה את הגורן  עם הר המוריה, מקום שבו אירעה עקידת יצחק: " ויחל שלמה לבנות את בית ה` בירושלים בהר המוריה אשר ראה לדוד אביהו אשר הכין במקום דויד בגורן ארנן היבוסי"( דברי הימים ב ג, א.) (יש להוסיף שבדברי הימים דוד אומר במפורש על הגורן של ארונה: זה הוא בית ה` האלהים וזה מזבח לעולה לישראל" ( דברי הימים א כב, א)). נכונותו של אברהם להקריב את בנו, מסמלת את שיא האמונה וביטוי לעבודת ה`.( התורה שללה הקרבת קרבנות אדם  ועקידת יצחק מבטאת התנגדות זו- דברים יב, לא-לב ).

 המקום שבו אברהם הראה נכונות  להקריב  את הקורבן האולטימטיבי, הוא המקום הראוי להקים את המקדש, בו נעשית עבודת הקרבנות. ( גם יוסף בן מתתיהו , ב"קדמוניות היהודים" מזהה את מקום המקדש שנבחר על ידי דוד כהר המוריה , שבה התרחשה עקידת יצחק- ספר ראשון , פרק 3 ,  סעיפים 222-225 ) .

יש אגדה מפורסמת בת מאתיים שנה לפחות, שסופרה על ידי ערבים ויהודים, המספרת מדוע הוקם המקדש  במקום שבו הוא הוקם. הגירסה העברית הכתובה  הכי ותיקה  של האגדה היא זו שהופיעה בספר של הרב ישראל קושטא (1819-1897), ספר מקראה לבני הנעורים, הראשון מסוגו. הספר נדפס בליבורנו ב-1851 ונשא את השם " ספר מקוה ישראל". ( המילה "ישראל " בשם הספר, מופיעה גם בספרים אחרים של קושטא ורומזת לשמו הפרטי ).

הרי נוסח הסיפור, לפי קושטא: "המקום אשר נבנה שם בית קדשנו ותפארתנו היה מאז שדה ירושה לשני אחים. ויהי לאחד מהם אשה ובנים ולאחיו אין לו אשה ובנים. וישבו יחדיו בבית אחד שלמים שקטים ושמחים בחלקתם אשר ירשו מאביהם ויעבדו את השדה בזעת אפיהם. ויהי בימי קציר חטים ויאלמו אלומים בתוך השדה ויחבטו את השבלים. ויעשו שני עמרים שוים מן התבואה אשר לקטו, עומר אחד לכל אחד מהם ויניחום שם בשדה. בלילה ההוא כשכב על מיטתו האח אשר אין לו אשה ובנים אמר בליבו: אני יושב לבדי ואין איש אתי להטריפו לחם חקו. לא כן אחי, כי יש לו אשה ובנים ולמה יהיה חלקי כחלקו. ויקם בעוד לילה וילך בסתר כגנב. ויקח אלומים מן העומר אשר לו ויתן אותם על עומר אחיו. וגם אחיו אמר אל אשתו: לא טוב לחלק לשני חלקים שוים הדגן אשר בשדה, חציו לי וחציו לאחי, כי מנת חלקי טובה ממנו, אשר נתן לי יי אשה ובנים. והוא הולך ערירי ואין לו גילה ורנן כי אם התבואה אשר ילקוט בשדה. לכן בואי עמי אשתי ובסתר נוסיף מחלקנו על חלקו. ויעשו כן. ויהי בבוקר ויתמהו האנשים בראות העמרים שוים כאשר בראשונה, ולא דיברו מאומה ביום ההוא. ויוסיפו לעשות כדבר הזה גם בלילה השני, גם בלילה השלישי והרביעי. ובבקר בבקר ימצאו העמרים שוים. ויחשב כל אחד בלבבו לחקור הדבר. וילך  כל אחד בלילה לעשות מעשהו. ויקר איש אל אחיו ואלומותיו בידו. ויוודע הדבר, ויחבקו איש אל אחיו וישקו איש אל רעהו ויודו ליי אשר נתן לכל אחד מהם אח טוב מעללים הולך צדק ומישרים. והנה חפץ יי במקום ההוא אשר חשבו בו שני האחים המחשבה הטובה בו, עשו המעשה הטוב. לכן ברכו אנשי תבל ויבחרו בני ישראל לבנות בית ליי ".( הנוסח של קושטא מנוקד ).

זהו תרגום כמעט זהה לאגדה שאלפונס דה למרטין, משורר ומדינאי צרפתי  (1790-1869Alphonse de Lamartine  ) , שמע מפי ערבי ב-1832 בעת ביקורו בירושלים, במסע שהוא ערך בלבנט. כל המעיין  בדקדקנות בשתי הגירסאות  צריך לדעתי להגיע  למסקנה שהגירסה העברית היא תרגום של הגירסה הצרפתית  שמקורה ערבי, עם שינויים אחדים.

למעוניינים -  המאמר שלי: "אגדת האחים ומקום המקדש"  עוסק בהרחבה במקורות של האגדה הזו(יהודי או ערבי), על גירסותיה השונות. הוא  מסתמך על הספרות המחקרית שעסקה בסוגייה זו. המאמר נגיש באתר של יונה ארזי - יהדות פוגשת אמנות.  והרי הלינק למאמר.http://arzi.co.il/article.php?id=132

 ( במאמר נזכר שמו של סופר יהודי-גרמני בשם ברתולד אורבך. במאמר נפל שיבוש בכתיב של שמו  והוא  צריך להיכתב כך:  ברתולד אאורבך-  Berthold Auerbach).