עַיִט צָבוּעַ - ירמיהו יב| אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר, ציור - יונה ארזי ת.פרסום: 18/07/16
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

הסופר והמחנך אברהם מאפו נפטר ב-1867. עשור לפני ייסוד פתח תקווה, אם המושבות. 14 שנים לפני הקמת "חובבי ציון". 15 שנה לפני העליה הראשונה. 29 שנים לפני שהרצל כתב את "מדינת היהודים" ושלושים שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון.

אולם לאברהם מאפו מניות יסוד בציונות – מושג שהוא מעולם לא שמע עליו. ספריו של מאפו, היו כאש בוערת בלבם של דורות של צעירים יהודיים, שחוללו את הגדולה במהפכות בתולדות העם היהודי – המהפכה הציונית. ברומנים שלו בעברית, הוא הצית בהם את להבת האהבה לציון, הגעגוע לריבונות יהודית בארץ ישראל, את המיאוס בגולה.

"סיפורי חזיונותיי יעירו ויקיצו נרדמים מתרדמתם", הוא הגדיר את שליחותו וצדק. בפרפרזה על הפסוק ממשלי הוא אמר ש"באין חזון – אין תקומה לעם". בספריו, הוא העניק את החזון.

מאפו שנולד למשפחה חרדית, חסידית, היה עילוי ונועד להיות תלמיד חכם, אך הוא מרד ובחר בדרך ההשכלה. מכל כתבי היהדות הוא התחבר דווקא לתנ"ך, שלא היה מקובל כל כך בעולם הישיבות. ברומנים שלו הוא ניסה להחיות בעיני רוחו של הקורא את ימי גדולתו של העם, תקופת התנ"ך, שבה ישב ישראל לבטח בארצו. הוא החיה בעיני הקוראים את נופי ארץ ישראל והסעיר את דמיונם.

ב-1845, 13 שנים לפני הולדתו של אליעזר בן יהודה, פרסם מאפו את הרומן הראשון בשפה העברית – "אהבת ציון", אותו החל לכתוב בנעוריו, והקדיש לכתיבתו כעשרים שנה. ספרו השלישי היה "אשמת שומרון", שאף הוא החיה את התנ"ך בלבבות קוראיו. ובין שני הספרים הללו, הוא פרסם ספר המתאר את עליבות החיים היהודיים בגולה. בעוד "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" נועדו לעורר בקורא את הרגש הפוזיטיבי של השיבה לארץ ישראל, ספר זה נועד לעורר בו רגש נגטיבי כלפי החיים בגולה, מהותם ומחירם. הספר נועד לשמש מראה בעיני הקוראים על מצבם המעוות, ולהפנות אותם אל הדרך הראויה לתיקון, הדרך של תחיית התנ"ך המופיעה בשני הספרים האחרים. שמו של ספר זה לקוח מן הפרק שלנו. "עַיִט צָבוּעַ".

"הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי. הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ. לְכוּ אִסְפוּ כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, הֵתָיוּ לְאָכְלָה", אומר הנביא. מהו העיט הצבוע? רש"י מפרש: "עוף מגואל בדם, ששאר העופות נאספים עליו לאוכלו. דבר אחר: עוף צבוע והעופות נאספים לאוכלו, ששונאים אותו". פירושו של רד"ק: "כעיט צבוע - מדם חללים, וסימן הוא לעופות שיבואו גם כן לאכול אחר ששבע העיט".

דווקא את הביטוי הקשה הזה, ביטוי בוטה של עליבות והשפלה, בחר מאפו כשם ספרו, המתאר את ניוולם של חיי היהודים בגולה.

****

דוד בן גוריון סיפר בזיכרונותיו עד כמה השפיעו עליו ספריו של מאפו ובראשם "אהבת ציון", ומה רבה הייתה תרומתם לדחיפתו אל המעשה הציוני. הוא טען ששלושה ספרים שקרא בנעוריו השפיעו עליו יותר מכל – "אהבת ציון" של מאפו, "אוהל הדוד תום" של סטאו ו"התחיה" של טולסטוי. "אוהל הדוד תום" השפיע על עיצוב השקפתו הסוציאליסטית. "התחיה" השפיע על אמונתו בערך העבודה. הספר שהשפיע יותר מכל על עיצובו כאקטיביסט ומנהיג ציוני, היה "אהבת ציון".

לימים, בשיאה של פרשת לבון, כאשר בן גוריון רצה להשפיל את פנחס לבון, הוא חזר אל מאפו וכינה אותו "עיט צבוע".

אפשר לספר את סיפור עלייתו ונפילתו של ב"ג, כסיפור הנפתח ב"אהבת ציון" ומסתיים ב"עיט צבוע".

****

הנביא ירמיהו הוא שופרו של האלוהים בהעברת נבואות הזעם, התוכחה והחורבן לעם ישראל. אולם בפרק זה הוא מתעלה, וברוחו של משה, מרשה לעצמו להתריס כלפי שמיא, להציג שאלות קשות.

"צַדִּיק אַתָּה יְהוָה כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אֹתָךְ. מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם, גַּם שֹׁרָשׁוּ. יֵלְכוּ, גַּם עָשׂוּ פֶרִי. קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם".

מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה? מדוע רשע וטוב לו, צדיק ורע לו? 
זו שאלת השאלות התאולוגיות מאז ולתמיד.