בזכות האמונה ובגנות החרדיות (יה בשבט חלק א)

מאת: ארי אֵלון ת.פרסום: 03/02/15
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

כשהכהנים והעם העומדים בעֲזַרַת המקדש היו שומעים את השם המפורש יוצא מפי הכהן הגדול שבקודש הקודשים הם היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם.[1] הם לא היו מסוגלים לעמוד בעומס. גם החרדים שבתוכי לא עומדים בעומס כשהם שומעים את השם המפורש יוצא מפי המאמין שבתוך תוכי. ברגע שהם שומעים אותי אומר "יהוה" או "יה" הם נכנסים ללחץ ומתחילים להתחפר. מיד לאחר מכן הם מתחילים להרים מחיצות ביני לבין קודש הקודשים שלי.

החרדים, מעצם מהותם, חרדים מפני קשר ישיר בין החול החיצוני לבין הקודש הפנימי. את כל האנרגיה שלהם הם משקיעים בהקמת מחיצות.

מאז עומדי על דעתי מתחוללת מלחמה בין החרדים שבתוכי לבין המאמין שבתוך תוכי. יראת אלוהים גדולה מאפיינת את החרדים שבי, ופחד גדול מפני כל מגע ישיר ביני לבין ההויה שלי. יראת האלוהים של החרדי החילוני שבי באה לידי ביטוי על ידי האובססיה הנקרופילית שלו להתעסק אך ורק עם אלוהים מת - פחד מוות יש לו להיישיר מבט אל מול ההויה החיה. גם החרדי הדתי שבתוכי פוחד פחד מוות מפני כל מגע ישיר בינו לבין הווייתו החיה. פחד זה בא לידי ביטוי, בין השאר, על ידי החמרות אובססיביות, ועל ידי עשרות מחיצות מילוליות - מחיצת "אלוקים" ומחיצת "אדושם" ומחיצת "השם" ומחיצת "קֵל" ו"קָה" ו"טז" ו"טוּ".

אין לך עם או תרבות או מסורת ללא מאבק נצחי בין חרדים מקימי מחיצות לבין מאמינים מתקני עולם, ואין לך אדם שבנשמתו לא טבועות עקבותיו הטריות של המאבק הזה. לפני שנים רבות כתבתי את הדברים הבאים:[2]

"המהפכנים הריבוניים (גורדון, ביאליק, ברנר ואחרים) הציבו אתגר נשגב בפני בני העם הזה: להפוך את תורת ישראל ממקור סמכות למקור השראה. יורשיהם לא היו מסוגלים לעמוד בפני האתגר והפקידו את תורת ישראל בידיה של ההנהגה הרבנית.                   הפקדת מקורות ישראל בידיה של ההנהגה הרבנית נבעה, לדעתי, מהסכמה הדדית סמויה בינה לבין ההנהגה ה"חילונית". הסכמה סמויה זו הפכה להיות בכיה לדורות. היא הנציחה את שני צדדיה של מטבע הדוגמאטיות - הצד האחד כפה על בניו את נוכחותו של אלוהים המנופף באיום מתוך הכתובים, והצד האחר כפה על בניו את היעדרותו של אותו אלוהים המנופף מתוך אותם כתובים.                       זוהי עסקת החבילה הרוחנית שלתוכה נולדו רבים מבני ובנות הארץ הזאת. אף אחת משתי הדוֹגמוֹת הללו לא אפשרה לדורות שבאו אחריהם להיפגש בצורה ישירה עם הכתובים ולהפנים אותם. הדוֹגמה האחת חששה מן הניתוק העלול להיווצר בין מקורות ישראל לבין האלוהים הרבני ; הדוֹגמה האחרת חששה מן הקשר העלול להיווצר בין שני אלו. כך נוצרו בארץ שתי זיקות מאולצות ולכאורה מנוגדות: זיקה חרדית מאולצת ל"דתיות" וזיקה חרדית מאולצת ל"חילוניות"..."

העובדה שאחרי כל השנים הללו אני מרשה לעצמי לדבר בזכות האמונה ובגנות החרדיות איננה אומרת שאני חילוני הנלחם בדתיים או להיפך. היא אומרת שאני מאמין הנאלץ להילחם בקיני הטרור של החרדיות החילונית והדתית המקננים בתוכו. המלחמה היומיומית הזאת היא התיקון העצמי שלי.

שפת התיקון העצמי שלי היא עברית יהודית ישראלית. הוא הדין גם ביחס לכל המקורות הרבים שיצורפו לחבור זה, ושאותם אדרוש מכאן והלאה דרישה מאד סובייקטיבית. אינני יכול שלא להגיד את עצמי דרך המקורות הללו, ואינני יכול שלא להגיד אותם דרכי - כך אני עושה כבר כמה עשרות שנים, וכך אעשה גם בחיבור הזה.

המקורות שאני דורש דורשים אותי. הם גשר החירום שביני לבין הווייתי. הם היפוכם של המחיצות החרדיות המורמות בתוכי. הם שער האמונה שלי.

 

                                               בפרק הבא: דובי שְׁבט חג הדובים

 

[1] ראי/ה משנה יומא פ`ו מ`ב

[2] "הגיעו שמים עד נפש", שדמות …. תש"ם