מה הייחוס שלך? - עזרא ב`  מני גל

מאת: מני גל © Can Stock Photo / Aleutie ת.פרסום: 12/03/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

פה בארץ חמדת אבות

תתגשמנה כל התקוות
פה נחיה ופה ניצור
חיי אושר, חיי דרור...


שנים-שלושה דורות עברו מאז הוגלו אנשי יהודה ובנימין על ידי נבוכדנאצר לבבל, וגלים של עליות מבני עמנו הגולים מציפים את ארץ ישראל. לכאורה, אך רק לכאורה, נפתח דף חדש בהיסטוריה היהודית, פתאום קם עם בבוקר ומרגיש שהוא שוב עם, והוא מתחיל ללכת... אך לא דומים הדברים לקורות עמנו בראשית העליות הציוניות. כמו הפלשתינים, המחזיקים עדיין במפתחות בתיהם מן הכפרים שאינם עוד – גם שבעים שנה אחרי הנכבה – גם שבי ציון חוזרים `לִירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה, אִישׁ לְעִירוֹ`, והכוונה, אולי, לשיבה אל הכפרים שעזבו משפחותיהם יובל שנים לפני כן. יתכן שהיו ביניהם אף אנשים מבוגרים, שגלו מהארץ כילדים רכים, והם שבים ממש הביתה. הפרק אינו מתייחס כלל לשאלה המעניינת מה קרה לבתיהם באותן חמישים שנה. האם תפסו אחרים את בתיהם? האם חרבו הבתים? מכל מקום, פרק ב` בעזרא קורא לראשי המשפחות בשמות המשפחה (פרעוש, שפטיה, זַכָּי ועילם), או בשמות המקומות המקוריים, מהם גלו (בית לחם, נטופה, ענתות וקרית ערים), ואליהם שבו.

לא נאמר בפרק דבר על בני עמנו שלא גלו כלל, ונשארו על אדמת ארץ ישראל (זוכרים את הכורמים והיוגבים שהשאיר נבוזראדן בארץ, ואת הנוטשים מאוחר יותר למצרים? האם שרדו צאצאי בני יהודה בארץ?), ועל המפגש שלהם עם שבי ציון. מעבר למעט שנכתב בסוף פרק א` לא נאמר דבר נוסף על היהודים שנשארו בבבל, אלה ששבי ציון ציפו לקבל מהם תרומות ונדבות לקיומם הכלכלי ולבניין המקדש וציודו. בעוד שני פרקים נגלה כי הארץ לא היתה ריקה, וכי הזרים שיושבו בה על ידי האשורים והבבלים לא אהדו את `המפעל הציוני` הזה. סיפורנו בפרק זה, ובפרק הבא אחריו מתאר את קורותיהם של גלי העלייה הראשונה והשנייה, מעל ארבעים אלף במספר.

חשוב לציין, כי מעבר לחלוקת רשימת העולים למשפחותיהם ולכפרי מוצאם, מקפיד הפרק לחלקם גם לפי הייחוס: בראש, ככל הנראה, ההנהגה – מזרובבל ועד בענה. אחריהם הכוהנים, הלוויים, המשוררים, השוערים, הנתינים (בני הנוכרים ששרתו במקדש הראשון), אלה שעבריותם בספק, חסרי מסמכי השייכות למעמד הכהונה, והעבדים – כשבעת אלפים. חמישים שנה בארץ זרה ובתנאים שונים לחלוטין מארץ ישראל לא הספיקו לבטל את חלוקות הייחוס האלה, לטוב ולרע. נזכיר פרשנות אחת לעניין הנתינים, המניחה כי אלה, שהיו במקורם עבדים ומשרתים, עברו בבבל טרנספורמציה לאנשים חופשיים. בכל זאת עברו חמישים שנה...

יתכן שחלק מהיהודים שבחרו להישאר בבבל היו יהודים בעלי ייחוס נמוך או מפוקפק, שעשו כלכלית חיל בבבל, ולא רצו לחזור אל החברה המרובדת מעמדית, כפי שהיתה ערב החורבן.

וכפרפראות לפרק, נלקט כמה שמות מעניינים, המופיעים ברשימת העולים: מרדכי (שם בבלי, ללא ספק), מִסְפָּר (כשם ולא כמספר...),פרעוש, עילם (בהשפעת התרבות העילמית?), חגב (עוד חרק, כמו פרעוש?), בקבוק (איזה שם יפה!), בַּצְלוּת (אפשר לנחש באיזה מסחר הם עסקו), סיסרא, ברזילי (לא עיברות של אברג`יל, כי אם צאצאי ברזילי הגלעדי).

זה הדף החדש שפותחים שבי ציון בארץ ישראל. מחד – לכל אחד מהם יש כפר או עיר יעד, אליה הוא ינסה להגיע ולהקים בהן את ביתו מחדש; כמעט לכל אחד ישנו הייחוס המסורתי שלו, ולפעמים אף המקצוע המתאים; יש הנהגה, המובילה את המון העולים; ישנו כתב הרשאה להתנחלות מהסמכות העליונה – מלך פרס; יש אפילו מעט משאבים חומריים שנתרמו על ידי קהילות הגולה מהן באו העולים; ומאידך – הארץ, ככל הנראה, חרבה; אקלימה אינו מן המשובחים להתיישבות; העולים אינם רגילים לקחת אחריות מלאה על חייהם הלאומיים; לפניהם משימה לא פשוטה של בניין מקדש, פעולה המבוצעת בדרך כלל על ידי מלך, שצבר לו נכסים כתוצאה מניצחונות קרביים על עמים שכנים; ומעבר לכך – הארץ אינה ריקה; במהלך חמישים השנה שעברו מאז החורבן התיישבו בארץ זרים, וצריך יהיה להתמודד איתם; ועוד, נגלה, כי הרכב האוכלוסיה של העולים החדשים חסר נשים, וכי העדר זה יוליד בעיות נוספות. קל זה לא יהיה...