עם ישראל – אייכה? - עזרא ב' | אורי הייטנר

מאת: אורי הייטנר ת.פרסום: 12/03/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

עלילתו של פרק ב מצ`עממת למדי, בלשון המעטה. פרק ארוך, בן 70 פסוקים, וכמעט כולם – רשימת שמות.

והשאלה היא - למה? למה צריך להציג את רשימת המלאי הזאת? את מי זה מעניין?

הרשימה הזאת היא העדות להחמצה הגדולה של שיבת ציון. אילו עם ישראל הבין את גודל השעה ההיסטורית, ומיד לאחר הצהרת כורש הניח את הגלות מאחוריו ועלה בחומה לארץ ישראל, להקים בה מחדש את מדינתו הריבונית, הפרק היה שונה, כנראה. אולי היה פסוק המתאר את עובדת עלייתו של העם היהודי.

אך לא כך קרה. בעליה הראשונה – עליית זרובבל, עלו רק 50,000 איש (ברוטו, כולל כ-7,000 עבדים ושפחות, שכנראה לא היו יהודים, ולכן נספרו בנפרד). כאשר המספר מצומצם כל כך, ניתן לציין אותם ברשימה. אך למה זה חשוב? אני רואה בכך רשימת צל"שים – ציון לשבח לחלוצים. אלה שלא בחרו בסיר הבשר של הגולה, אלא קמו כחלוצים לעלות לארץ ישראל החרבה, השוממה, כדי לכונן עפרותיה; מעשה שלבטח כרוך במאמץ רב, בסבל וקורבן, בקשיים ביטחוניים ובעבודה קשה. ראוי להזכיר אותם, לציין את שמם, להנציח אותם. ולכן, כאשר אני קורא את הפרק הזה, ובאופן טבעי זה פרק הקורץ לנו לקרוא אותו בדילוגים, אני קורא אותו בנגינת טעמי המקרא, ובכך מבטיח שלא אדלג על אף שם, ואף אתעכב על כל שם ואתן לו את תשומת הלב הראויה לו, את הכבוד והיקר שהוא ראוי להם.

שמות העולים לארץ מוצגים בשתי צורות השתייכות – החמולות והיישובים. אולם היישובים אינם יישובי המוצא בגלות – לא קריית צאנז ולא קריית ויז`ניץ, אלא על פי יישובי המוצא במולדת, שהם גם יישובי היעד של השבים לציון. המשפחות שעלו לארץ, חזרו אל המקומות שמהם גלו.

הנה, הבדל משמעותי בין שיבת ציון לעליות הציוניות. הגורם להבדל הוא כמובן אורך הזמן והפיזור השונה כל כך בין הגלויות. בגלות בבל, בת שבעים השנה, זכרו הכל את המקומות מהם גלו. הציונים שעלו לארץ כבר לא זכרו זאת. מבחינתם – המוצא שלהם הוא ארץ ישראל ולא יישוב או חבל ארץ זה או אחר.

מקרה בימינו שדומה לחזרת הגולים לאדמתם הספציפית, הוא חזרת בני כפר עציון, לאחר מלחמת ששת הימים, להקים מחדש את יישובם החרב בגוש עציון המשוחרר. ישנם יישובים נוספים שנפלו וחודשו, כמו בית הערבה וכפר דרום, אולם כפר עציון הוא היחיד שחודש בידי בני הגולים, שרובם היו יתומי מלחמת השחרור, ששבו אל אדמתם ממנה גורשו.

****

בשנת 1917, לפני מאה שנה ושלושה חודשים, השיג המנהיג הציוני הדגול, לימים נשיא המדינה, פרופ` חיים ויצמן, את ההישג המדיני הגדול ביותר של העם היהודי עד אז – הצהרת בלפור; הצהרת כורש של דורנו. לאחר שחרור הארץ מידי האימפריה העות`מאנית קם המנדט הבריטי שנועד לממש את הצהרת בלפור, כלומר להקים בית לאומי לעם היהודי בא"י, כלומר מדינה יהודית ריבונית.

הייתה זו שעת רצון חסרת תקדים. ניתן היה לצפות מהעם היהודי ליטול את מקלו ותרמילו ולעלות בהמוניו לארץ ישראל. וזה לא קרה.

 כעבור שלוש שנים יצא חיים ויצמן המאוכזב והמתוסכל בקריאתו הנואשת: עם ישראל, אייכה?

כמו לאחר הצהרת כורש, גם לאחר הצהרת בלפור, העם היהודי ברובו לא הבין את גודל השעה ולא עלה בחומה.

****

השוואה בין שיבת ציון לציונות, עשה דוד בן גוריון:
"הייעוד של העם היהודי בתקופתנו, היעוד המייחד של תקופתנו זו בתולדות העם, הוא – שיבת השבות, קיבוץ גלויות.

אנו עומדים לאחר שתי עלילות מהפכניות ומופלאות בתולדותינו: חידושה של מדינת ישראל וניצחונות צבא הגנה לישראל. אולם בעלילות אלה לא נתמצה התוכן המהפכני של התקופה החדשה, ואין להן משמעות אלא פתיחה והכשרה לעיקר. והעיקר הוא – שיבת השבות.

אין זו הפעם הראשונה שהיהודים חוזרים לארצם ומחדשים קוממיותם הממלכתית. היה כדבר הזה לפני כאלפים וחמש מאות שנה בימי זרובבל, עזרא ונחמיה, כשגולי ציון חזרו מבבל בימי מלכי פרס והניחו יסוד לבית שני.

אולם שונה וגדול וקשה קיבוץ גלויות שבימנו משיבת ציון הראשונה. בימים ההם היתה קיימת כמעט גלות אחת – גלות בבל, וגלות זו הייתה צעירה. רק כשבעים שנה עברו מיום שהוגלתה מאדמת המולדת, והייתה קרובה לארץ, ורבים מהגולים היו קשורים בקשרי משפחה עם השרידים בארץ. ומספר שבי הגולה לא היה רב – רק כחלק העשירי מאלה שעלו לארץ בשנתיים אלה [השנתיים הראשונות לאחר קום מדינת ישראל א.ה.]. בספר עזרא נשתמרה סטטיסטיקה מפורטת וכנראה מדויקת מעולי בבל ומכל רכושם, סוסיהם, פרדיהם, חמוריה וגמליהם. וכה נאמר שם:
כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד, אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים. מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם, אֵלֶּה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה. וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם. סוּסֵיהֶם שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה, פִּרְדֵיהֶם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. גְּמַלֵּיהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה, חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים.

לא כן התפוצה בדורותינו. התפוצה היהודית בכללה אף היא עתיקת יומין וקדמה לחורבן בית שני ואף לחורבן בית ראשון...

עם חורבן מלכות יהודה קם מרכז יהודי גדול בבל, שרק בחלקו חזר לארץ לאחר הצהרת כורש מלך פרס, אשר העיר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמור: "מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ, יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וְיִבֶן אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

לקריאה זו נענו רק כחמישים אלף איש, וגלות בבל לא נתחסלה, אלא הוסיפה להתקיים עד ימינו אלה".

את הדברים הללו נשא בן גוריון במסתו ההיסטורית – ההרצאה "יחוד ויעוד", על חינוך הצבא והעם, לפני הפיקוד הגבוה של צה"ל, יט בניסן תש"י 6.4.50.

שנה מאוחר יותר, השתנתה תמונת המצב של יהדות בבל, כלומר יהדות עיראק, שעלתה בהמוניה לישראל. בנאום שנשא ב"ג בכינוס העולמי השביעי לתנ"ך בניסן תשכ"א אפריל 1961, הוא כבר יכול לדבר אחרת: "לפי המסופר בעזרא שבו רק 47,000 יהודים, וגולי בבל נשארו בארץ ההיא עד לפני עשר שנים, עד שנת 1951, ושבו אז פי שלושה. ואשרינו שזכינו לכך בימינו אלה, שחזרו לכאן כמעט כל צאצאיהם של גולי בבל מלפני 2,500 שנה".

****

בין רשימת העולים צוינו "מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם". יש כאן שני דברים יפים. האחד הוא, שגם כאשר העבודה החלוצית קשה ומסוכנת, המוזות אינן שותקות. העולים ארצה הקפידו להביא אתם אנשי תרבות – מקהלות, חבורות זמר, תזמורות. ועוד דבר יפה, הוא שמדובר במשוררים ומשוררות. בהנחה שמדובר על זמרים, הרי יפה שהיו אלה זמרות וזמרים, בלי כל הקשקושים המכוערים של "קול באישה ערווה".

גם כאן, מעשה אבות סימן לבנים. היצירה התרבותית של הציונות המתחדשת, גם בימים הקשים ביותר, היא אחד המאפיינים החשובים והמשמעותיים של המהפכה הציונית.

ב-1921, כשדגניה, אם הקבוצות, חייתה בעוני קשה, כקבוצת יחפנים הלוחמים בציפורניים על עצם קיומם הפיסי, נמסר דו"ח יובשני בעלון הקיבוץ: "שלשום היה אצלנו נשף י"א לקיום המשק שעלה יפה מאוד. נעשית אצלנו פעולה תרבותית גדולה. יש חוג לשאלות פוליטיות, חוג לכלכלה מדינית, סטדיה דרמטית, `הפועל`, עיתון חי, תזמורת (18 כלים), מקהלה, מלבד זה הרצאות מקריות".