זכות השיבה וזכות השבעה - עזרא ג' | דודו פלמה

מאת: דודו פלמה , התמונה ויקיפדיה, אוניית המעפילים "מורדי הגטאות", מאי 1947, (נחלת הכלל) ת.פרסום: 14/03/18
שתפו בפייסבוק שתפו בטויטר שתפו בגוגל פלוס שתפו בגוגל לינקדאין

וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם: 

כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק

תיראו לאסי הלכה לאיבוד ושבה הביתה. כי לאסי רצתה לחזור. הסיפור שלנו הרבה יותר מורכב. כי התפצלנו לאחר חורבן בית ראשון לשתי לאסי. לאסי שרוצה לחזור וחוזרת. ולאסי שכאילו רוצה לחזור אבל לא חוזרת. 
התלמוד הבבלי דאג לכך שנחיה לעד שיבוא המשיח, בין כמיהה בלתי פוסקת ומטופחת בשקדנות לארץ ישראל, לבין איסורים חמורים לעלות אליה. 
סוג של סאדו מאזו רוחני משוכלל ומשוקלל. אין פלא שיצאנו כאלה פסיכיים אחרי כל התעלולים הנפשיים הללו. ובכל מקרה בכל פעם ששבנו לכאן קול תרועות השמחה היו מעורבות בקול בכי העם עד לבלי הכר בין ברוך הצחוק לארור הבכי.

וכך בעוד חלק מגולי בבל עלה לארץ ישראל מלווה ביריקות בוז ותעמולה מבזה ומשפילה של הנשארים, נשארו כל המעולים בעיני עצמם לפתח את מה שייקרא בעתיד `הגולה הדוויה`. רק שבימיהם היא הייתה מאוד לא דווייה וישנן אפילו עדויות שהם נהנו ממנה עד מאוד.

ולכן אני, שריד עלוב ופתטי למשפחת ניצולי שואה מזדהה באופן עקבי עם החלש, הנידכה והמושפל. הפסקתי להילחם בזה כבר מזמן. כזה אני וזהו. ובמקום לשמוח כמו כל אזרח נאמן על חוק הלאום הנהדר שעבר בכנסת בקריאה ראשונה (זאת על אף שעבר כבר בשלוש קריאות בנירנברג), אני מזדהה עם ילידי המקום שעמדו על החוף ותלו בנו עיניים המומות כאשר שבנו לכאן בתחילת המאה הקודמת, כמו היינו הגולים ששבו עם עזרא מבבל לשם הוגלינו על ידי נבוכדנצר ימח שמו וזכרו.

כשהגענו מן הים

כְּשֶׁהִגַּעְנוּ מִן הַיָּם וְנָחַתְנוּ עַל הַחוֹף 
הִתְבּוֹנְנוּ בָּנוּ בְּתִמָּהוֹן יוֹשְׁבֵי הַמָּקוֹם. 
עוֹד מְעַט הֵם יֵלְכוּ מְאַרְצָם וּמִמוֹלַדְתָּם 
אֶל מְקוֹמוֹת בָּהֶם לְאִישׁ לֹא יִהְיֶה חֵפֶץ בָּם. 
שָׁם יַמְשִׁיכוּ לִכְמוֹהַ אֶל אַרְצָם הַמְּקֻפֶּלֶת 
בְּמַפְתֵּחַ מַחְלִיד עַל צַוָּאר, וְהָאָרֶץ 
תִּוָּתֵר סוֹפְסוֹף כְּחֹמֶר בְּיָד הַיּוֹצֵר 
הַקָּשָׁה שֶׁל חֲלוֹמוֹתֵינוּ הַבּוֹעֲרִים.

אֲבָל עֵינֵינוּ הַבְּהִירוֹת לֹא רָאוּ אוֹתָם 
הוֹ לֹא, הֵן רַק רָאוּ עֲתִיד דּוֹהֵר לִקְרָאתֵנוּ 
בִּלְתִּי נִמְנָע רוֹחֵשׁ כְּאֵב וְצַעַר.
כַּאֲשֶׁר אָטַמְנוּ עֵינֵינוּ רָאִינוּ מַהֲלָכֵי קְרָב 
אֹזְנֵינוּ הָיוּ כְּרוּיוֹת לִשְׁרִיקַת כַּדּוּרִים 
שֶׁעֲדַיִן אֵינָהּ נִשְׁמַעַת. 
בְּעֵינֵי רוּחֵנוּ הָעֲצוּמוֹת 
רָאִינוּ אֶת עֲרֵמוֹת הַגְּוִיּוֹת 
שֶׁמֵּהֶן בּוֹנִים מוֹלֶדֶת 
וְהָיִינוּ כְּחוֹלְמִים.